וואו. אני באמת שלא יודעת איך להתחיל , על איזה נושא אני באמת רוצה לכתוב - כי כל כך הרבה רץ לי בראש עכשו ,
ולמרות שאני לא הכי מעוניינת לשבת ולכתוב ולנסות להתבטא דרך הכתיבה , משהו שאני אף פעם לא מצליחה .
יש אנשים שמתבטאים הכי טוב בדיבור , ויש כאלה שדרך שירה , או נגינה למשל וכמובן דרך כתיבה כמו שהזכרתי .
אבל אני לא רואה את עצמי משתייכת לאף אחד מהחלקים האלה , אני אף פעם לא מוצאת את המילה הנכונה בזמן הנכון,
או את התו המתאים לתחילת השיר . אבל זה לא הנושא שאני רוצה לכתוב עליו .
האמתי , שהנושא שאני באמת רוצה לכתוב עליו , קשה לי מדי אני לא מסוגלת , וכן זה טיפשי להסתיר דברים כמו שאמרו לי הרבה ,
אבל אני לא מסוגלת, הרגשתם פעם שאתם לא יכולים להתאפק יותר ? שאתם מסתירים משהו למשך תקופה כל כך ארוכה ?
לא משהו קטן, משהו ענק . וכמה שאתם רוצים לספר אותו , לשתף את הסובבים אותך , אתה לא מסוגל . כי אתה תשאר לבד .
ככה אני מרגישה .
ואני יודעת שזה לא אחד הפוסטים החכמים שלי ( ממש מפתיע כי כל השאר היו ממש חכמים אה? ), ואני לא כותבת הכי יפה,
או מרגש כמו כל השאר, אצלי זה לא בא בקלות. אצלי כל המחשבות עוברות דרך המכחול בלבד , המקום היחידי שאני מסוגלת לבטא את עצמי כמו שצריך ,
המקום היחידי שבו אני מרגישה ביטחון , פתאום הפכתי לבן אדם אחר לא אותה הילדה הממוצעת שלא תמיד הולך לה , ברגע שאני נעמדת מול הבד , הכול יוצא.
כל הרגשות, העצב , הבכי , השמחה , כל הסודות הכי עמוקים , הכול יוצא החוצה ויוצר את הדבר הנפלא מכול - אומנות .
כשאני חושבת על זה יותר ויותר , אני באמת לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי זה , אין דבר שמרגיע אותי כמו זה ,
אין עוד דבר בעולם שמסוגל לעודד אותי כמו זה , זה הכיף שלי בלקום בבוקר ולתכנן את הציור החדש תוך כדי שאני מצחצחת שיניים או שוטפת פנים .
ואז כשאני מחליטה להפסיק לצייר וללכת לנוח , כל הסודות , הרגשות - שבים אלי כאלו כלום לא קרה , ושוב גורמים לי לחשוב איך להתמודד .
לא מצליחה להודות בזה . אבל כנראה שהרגע מתקרב.
עריכה :
בקשר לפוסט הקודם , עברתי את הבחינה (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shiska^^