וזאת הפעם המאה בשבוע האחרון שאני פותחת את המגירה ומוציאה את כל הדפים. ואני עוברת עליהם ברפרוף כי זה לא באמת מעניין אותי על מה בכיתי לפני חודש, כבר יש סיבות חדשות להרטיב את הכרית.
ואחרי שלושה עמודים אני מתייאשת מלחפש, כנראה בגלל שאני בכלל לא יודעת מה אני מחפשת. ואני עוצמת את העיניים לשניה, לנשום, ומיד פותחת אותם כי החיים זה לא סרט ושום דבר שני מרגישה לא יעבור לי במצמוץ.
ואני מסתכלת על השולחן שמולי ורואה ערימה של מחברות שרק גורמות לי להצטער שהחיים זה לא סרט, והרצפה שלי כולה מכוסה בבגדים כי הם ממש לא חיוניים לי כשאני לא לובשת אותם.
אז אני שוב עוצמת את העיניים לנשום, ופותחת אותם עם המחשבה שאני צריכה להזיז את עצמי.
אני רוצה יום אחד לקום בבוקר ולא לעשות כלום, להיות בבית. אני רוצה יום אחד להיות רק בבית, ולא להתבאס מזה שאני לא עושה כלום. פשוט לשבת על המחשב ולדעת שיש לי את כל הזמן שבעולם לשחק באיסיטוור או להיות במסן. ואז לצאת להאכיל את החתולה שאני כ"כ מזניחה בזמן האחרון וללטף אותה ולדעת שאני עדיין מסוגלת לגרום למישו אושר.
עכשיו, אני הכי רוצה לקום ולסדר את הבלגאן בחדר, ולהכין את כל הישעורי בית, ולסדר את החיים שלי מחדש. כמו שהם היו צריכים להיות, בסרט כמובן. ואני כבר לא עוצמת את העיינים לנשום כי פעם שלישית גלידה.
אני צריכה יום אחד פשוט לעשות סבב בכל הבתים במבשרת ולספר לכולם שמה שהם חושבים עליי זה לא נכון. ואז לחזור הבייתה ולבכות מכל הביקורות בשטח אנשים יעבירו עליי. אה רגע, זה מה שקורה עכשיו.
זה פשוט לא כזה קל כמו שזה נראה.
אלה שהייתי צריכה פשוט לא היו שם.
זיס.
תפסיקו לחשוב עליי.