בלוגהה

מפרו (ובסוף גם בוליביה) חזרתי כבר לפני קצת יותר משבועיים אבל התחושות שלי היו עוד כל כך מעורבות שלא ידעתי מה ואיך לכתוב כאן.

כמובן שלא אתחיל לסכם כאן חודש וחצי של טיול רק אומר שהוא היה מדהים ברמות שלא תיארתי לעצמי. כל הנופים הבלתי נתפסים, האנשים, החוויות וההתנסויות פתחו לי תאבון מטורף לטיולים וערערו לי לגמרי את הלך המחשבה לגבי איפה שחשבתי שאני רוצה להיות בשנים הקרובות, עד כדי כך שמפתיעה אותי העובדה שלפני חודשים לא רבים הסתכלתי על טיולים כאלה כבזבוז של כסף וזמן שאני יכולה להשקיע בתואר. אנחנו חיים רק פעם אחת, לעזאזל! איך יכולתי לרצות לקפוץ לתוך בריכה אפורה ושגרתית כזו כל כך מהר? עכשיו אני רק חושבת על העובדה שעם הדיפלומה שלי אמורות להיות לי אפשרויות לעבוד בכל מיני חורים בעולם וכבר עולה לי חיוך על הפנים.

נפשית, הטיול הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה. אפילו על תחילת העבודה שלי באינטל עכשיו אני מסתכלת כדרך טובה ומהירה יותר לחסוך לטיול הגדול הבא ו/או לצרף עוד פרט חיובי לרזומה שבעזרתו יהיה לי יותר קל למצוא עבודה באיזו מדינה אקזוטית מעבר לים.

אז נפשית כאמור הטיול הזה היה פונקט, פיזית קצת פחות.

ביום לפני שהייתי אמורה לעלות על אוטובוס לנסיעה מסוייטת של 30 שעות לכיוון שדה התעופה בלימה, עשינו כל החבר'ה טיול אופניים בדרך המוות המפורסת בלה-פז. באיזשהו שלב אחד החברים החליק עם האופניים על הכביש כחמש-עשרה מטר לפני, ניסיתי לבלום בבת אחת- עניין מסוכן כשמדובר בסוג המעצורים שהיו לאופניים, נסעתי לו על הראש ועפתי מרחק מכובד קדימה רק כדי לשבור את שתי העצמות בזרועי השמאלית. התוצאה הייתה פאניקה, אשפוז של ארבעה לילות בבית חולים כולל ראש השנה (למזלי בוגי עשתה לרופאים רגשי ובחג השני שוחררתי לכמה שעות כדי לחגוג בבית חב"ד), מספיק דקירות מחט כדי שמחטופובית כמוני תצרח בקולי קולות- כשבוגי מנסה להרגיע אותי ברקע- "מה תרגעי?! את מבינה שאני חיה כרגע את הסיוט שלי?!" ולבסוף ניתוח והכנסת שתי פלטינות ותריסר מסמרים לידי הדקיקה והחלושה.

הכאבים וחוסר התפקוד החלקי שאמנם השתפר עד כה היו מקורות לתסכול ודכאון אבל נכון לכתיבת שורות אלו האופטימיות כאן, יחד עם התקווה שבקרוב אחלים מספיק כדי להתחיל לעבוד ולחסוך את הכסף לטיול הגדול הבא.