לפעמים אני תוהה מתי מגיע הרגע בחייו של אדם בו הוא מפסיק לחלום על כל הדברים הנפלאים שיעשה יום אחד ומתחיל לחשוב האם הם באמת יוכלו להתממש במסגרת החיים ה-"אמיתיים" השגרתיים שלו. ממתי תירוצים כמו "הגיע הזמן ש..."/ "אני כבר לא ילד" משחקים תפקיד?
למה לרוב האנשים שאני מכירה יש בראש פרק זמן שבד"כ מוגדר בגיל או סיום מסגרת כלשהי שעד אליה הוא יכול להתפרע ולנסות להגשים את כל החלומות ומשאלות הלב הקטנות האלה שמייחדות אותנו אחד מהשני וכשמגיע הדד-ליין הזה עליהם להכנע לשגרה שהחברה מכתיבה לנו? האם באמת כולנו צריכים ללמוד מקצוע יוקרתי באוניברסיטה, לקחת משכנתא, להתחתן ולהעמיד דור המשך עד גיל שלושים? אני מניחה שחלק מן הדברים הללו מתאימים לאופי של חלק מהאנשים אבל האם פירושם בהכרח אושר?
כמדומני שאני חווה סוג של התבגרות מאוחרת בכך שיש בי בכלל ספקות בנושאים הללו שעד לפני שנים ספורות התשובות שלי אליהם היו ברורות.
טיול? בזבוז של זמן וכסף שאני יכולה להשקיע בלימודים.
סקס? על אף הרצון, מפחיד אותי להתנסות ולו רק בגלל הסיכוי הזניח שאתעבר ואאלץ לעמוד בפני החלטה קשה.
תואר? במקצוע האהוב עלי בתיכון.
חתונה? כמובן, ואפילו עם החבר הנוכחי.
ילדים? משהו שארצה להתנסות בו יום אחד בעתיד הלא רחוק כדי שלא אהיה אמא מבוגרת.
מחשבות של ילדה טיפשה.
האקס הלך והשאיר אחריו שנה של שברון לב ודכאון עמוק, סכר הסקס נפרץ בזרם עז ושאר הסעיפים מתחילים להראות לי כמו מדע בדיוני. בנוסף, קלטתי לאחרונה שאני מנסה לעיתים לשכנע את עצמי לחדול מלהיות רומנטיקנית שמרנית כל כך ומתחילה לחשוב שאולי כדאי לי למצוא "סידור לחורף" שיספק את צרכי המוזנחים. נראה שקר שם בחוץ והאהבה לא בדיוק מתדפקת על דלתי וכמו שאומרת הקלישאה "יום שעובר אינו חוזר".
חשיבה יצירתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: