בלוגהה

בזמן האחרון יש לי מצב רוח חיובי רוב הזמן. היתכן כי סופסוף סיימתי את השנים הרעות ואיכשהו חזרתי להיות האדם האופטימי שהייתי בגיל התיכון? וזה לא שאין לי דברים עכשיו על הראש- אני שוברת אותו זמן מה בנסיון להחליט מה ללמוד ואיך זה עומד להסתדר עם העבודה ועדיין יש את עניין הנהיגה שאני מנסה לדחוף קדימה ומסיבה כלשהי לא זז לי.

איכשהו, הפיסקה האחרונה נשמעת לי כמו תלונה אבל באמת שלא. איך אפשר שלא להיות מבסוטה? העבודה מאתגרת ומכניסה, החברות תומכות ומקסימות, בן הזוג חמוד ומפרגן, הסלסה כיפית והמכון מחטב. הו, ובל נשכח שהאירוויזיון עוד רגע כאן! ברגע של אקסטזה ושיעמום אני עוד עלולה להעלות לכאן פוסט מפורט על כל השירים שיתמודדו השנה ומה דעתי עליהם, תוך כדי תקווה שהשנה תזכה מדינה מערבית ונורמלית כדי שאוכל לטוס לתחרות בשנה הבאה.

לא מזמן בן הדוד שלי כתב סטטוס שהסכמתי איתו מאוד "דבר שחסר לי כדי להיות מאושר: להפסיק לחפש את הדברים שחסרים לי כדי להיות מאושר".

אני מניחה שאני צריכה לשמור על האופטימיות הזו ולהזכר מדי פעם שאסור לקבל כמובנים מאליהם את הדברים שיש לנו, צריך להינות ולשמוח בהם כל עוד הם כאן במקום להרגיש החמצה ומרמור כאשר הם נעלמים.

חיים בורוד.