ופתאום נדמה שכל השירים יודעים איך אני מרגישה ושהשאפל בוחר אותם כדי שלא ארגיש לבד. בתים שלמים של מילים שמתחשק לי לשלוח לך כי הלב העיוור מסמן לי שאם תקרא תבין, באמת תבין אותי ותתגעגע.
וגם השירים האלה שהליריקות שלהם לא נכתבו בהזמנה מיוחדת עבורי, אלה השמחים שהתנגנו ברכב כשבדיוק נסענו לשם, וכמה שצחקנו שחיקית את הזמרת ההיא, והשיר ההוא ששרנו בדואט, או המנגינה השקטה ההיא שליטפתי במהלכה זרועך עד הרמזור אז השבת לי במבט חודר ונשיקה, גם הם מעציבים אותי ואפילו יותר מאלה הראשונים כי הזכרונות הם רעל שחור.
וההרגשה הזאת, כמעט בלתי אפשרי שאדם בודד יוכל לה אז אני כמעט מתפתה לשלוח לך לינק לשיר, אפילו בלי להוסיף למטה "זוכר?" כמעט מתפתה אבל לא שולחת כי אני יודעת שהתשובה שאקבל תהיה סתמית ושאם אלחץ קצת כל שתוכל לתת הוא רק "נו מה את רוצה שאעשה?".
וזה יהיה הרגע בו אדע שמאדם שעונה לי תשובה כזאת אני לא רוצה יותר כלום.
אבל זה לא ימנע ממני לחוש אותו הדבר שבועיים לאחר מכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: