בלוגהה

זה התחיל ככה:

"החלטתי!"

"אוקי ו..?"

"אנחנו צריכים לעשות פעילות ליל כל הקדושים הערב!"

"צריכים בהחלט. על מה חשבת?"

"ובכן, זו הפעם הראשונה שאחגוג את החג הזה אז אני לא יודעת. מה אתה בד"כ עושה?"

"שאלה: מה אני רוצה להיות בהלווין? תשובה: שתוי"

המשיך דרך תחפושות מושקעות שראינו בדרך, אלכוהול ומפגש אקראי בשכנים קקות שכנראה לא כיף להם להזמין אותי ליציאות יותר.

ונגמר בזה שסופסוף היה לו את האומץ לעשות את הצעד ולנשק אותי מה שהוביל לוידוים מרגשים ושיחת ה- "אבל אתה יודע שאני פה על זמן שאול ובסופו של דבר אני חוזרת הביתה" "אני ידעתי שעומד להישבר לי הלב מהרגע שנתקלתי בעיניים החומות שלך" (כמו שכבר אמרתי בעבר, עיניים חומות הן עניין די נדיר כאן) פלוס סמי וידוי שלו על כך שהוא מתחרפן מהעובדה שאני כזאת פלרטטנית עם כולם. מכיוון ש"הואשמתי" בהתנהגות כזאת ממש לאחרונה, הייתה לי תשובה בשלוף- אני לא פלרטטנית אלא תיאטרלית, יש הבדל בין השניים. הוא המשיך והסביר ויצא שהעובדה שאני מביטה לבני שיחי בעיניים ולעיתים מסדרת\ משחקת בשיער תוך כדי נתפסת אצלו כפלרטוט. מי ידע שהעיניים החומות הפושטיות שלי יתפסו אי פעם כדבר כה מכשף? (גילוי נאות: הן למעשה חצי ירוקות וניתן לראות את זה רק באור חזק אבל גם ככה אין פה אף פעם מספיק שמש וירוק לא מרגש כאן אף אחד).

אז זהו, כל פוסטי החפירות בנושא התבררו כנכונים, הוא הפתיע אותי בכך שבסופו של דבר אזר מספיק אומץ כדי לעשות צעד בעוד שאני הייתי בטוחה שהוא ישאר יבשושי וגלמוד עד שאעזוב (תגובתו בנושא- אם לא היינו עובדים יחד כבר מזמן הייתי מנסה לעשות צעד). עכשיו אני תוהה מה בדיוק זה אומר עלינו, מה אני רוצה שיקרה והאם תשתנה הדינמיקה הקבוצתית בעבודה.