בלוגהה

אני תוהה מתי מגיע הרגע הזה בחייו של אדם שבו הוא מחליט לזנוח או לשים בעדיפות תחתונה את החלומות והשאיפות שלו וזאת על מנת להתיישר עם דעת הרוב. מתי נופלת ההחלטה ללמוד או לעסוק במשך שנים בתחומים מדכאים ומשעממים רק כי נדמה לנו שהמשכורת הממוצעת שנקבל בסוף החודש תצדיק את הנפש הגוססת? למה אף אחד לא מלמד אותנו להיות מאושרים? 

אני שואלת כי נראה שהמון אנשים עושים מעין סיכום ביניים לקראת גיל 40 במהלכו הם נזכרים בכל אותם רעיונות וחלומות שנתכסו תחת שנים של אבק וחשבונות, אותם הם פוטרים כעת כ"ילדותיים ונאיבים" אך בו זמנית שוקעים לאיזו ביצה אפורה של תחושת פספוס. אם יש רגע כזה, מוכרח להיות רגע מקביל ההפוך לו בו אנו מוותרים על הייחודיות שלנו ומחליטים להפוך לרובוט נוסף במכונה הגדולה.

 מאז שנכנסתי בשערי בית הספר היסודי הורי ובמיוחד אבי דאגו להזכיר לי לעתים קרובות שעלי ללמוד ברצינות ולהשקיע  כדי שאוכל בבוא העת לרכוש מקצוע טוב ושלא אצטרך כמו אבותי, שלא היו אנשים מלומדים ( כלשונו ) להזיע עבור כל שקל. כנראה שהורים רבים חזרו על המנטרה הזו באוזני ילדיהם מכיוון שבשנים האחרונות הטלויזיה אומרת לי שיש הצפה של בוגרי תואר ראשון, שאין מספיק משרות רלוונטיות לכולם וששכרם נשחק. לאחרונה מסתבר שרוב הציבור הצעיר והמשכיל, אלה שהגשימו את החזון של אבי אינם מסוגלים לרכוש לעצמם דירה, חלקם שקועים בחובות עד צוואר.

 מצד שני חלק מהאנשים היותר מאושרים ו"מסודרים" שאני מכירה כלל לא הלכו בתלם הזה כי הם הבינו שהמיינסטרים הסרטני הזה לא מתאים לכולם והם מצאו להם אלטרנטיבות אחרות ומספקות יותר.

 האם גם לי יהיה אומץ לפרוש יום אחד מן המירוץ האינסופי הזה?היתכן כי אני שוגה באשליות על רשת בטחון שתבטיח שלא אתרסק?