בלוגהה

התלבטתי חצי שעה לפני ששלחתי לכולם את ההודעה שמבשרת שלא אגיע היום ושאני מקווה להרגיש טוב יותר מחר.

לא הרגשתי טוב כי התשתי את עצמי אתמול. הסיפור הקבוע, אתם יודעים: להגיע מהעבודה ו-"אני רק אוכל משהו בזריז ואז אלך ללמוד. אה, אבל עוד לא ראיתי את "היהודים באים" האחרון, אז רק אצפה בזה ואלמד. נו אלה פרקים קצרים, רק עשרים דקות". ומפה לשם, בין קצת פייסבוק, קצת בלוג והרבה התחמקות מהדברים שאני באמת צריכה לעשות, השעה הפכה להיות מאוחרת מספיק כדי שאלחץ שבזבזתי את כל הערב מחד אבל שזה בלתי איכותי וחסר טעם להתחיל ללמוד מאידך. ומה עושים במצב כזה? ניחשתם נכון, לומדים בלחץ ומרגישים קקה.

עד כמה המצב חמור? בעת ששיחקתי במשחק הממכר הזה, שזה מחדל לכשעצמו, הגעתי למצב המוכר של "אוקי, סיבוב אחרון ואני סוגרת את זה". מיותר לציין שהיו לי קצת יותר מעשרה "אחרונים" כאלה וכשחשתי בזמן ההולך ומתארך כמעט שאמרתי לעצמי בקול רם "את מוכרת את ההצלחה שלך בבחינה ואת התכנון לטוס לחו"ל בסופ"ש עבור המשחק המטומטם הזה! את תיכשלי! את תצטערי שלא נסעת!" ולמרות זאת לא סגרתי את הדף מיד. 

ההסבר היחיד האפשרי לדעתי להתנהגות הטיפשית הזו היא שאם אכשל, אוכל להאשים את חוסר הזמן (שאני גרמתי לעצמי!) ולא את זה שאני באמת לא מתאימה, לא חכמה ולא מבינה. אני מייצרת לעצמי תירוצים.

אלא מה? זה בולע גם את כל המסביב. כדי לנסות לפצות על הזמן האבוד הזה, אני מונעת מעצמי דברים נחמדים אחרים כי אני מרגישה רע להינות מהם במקום ללמוד, והתוצאה היא כשלון כמעט ודאי וגם תחושת הפספוס חמוצה והפזמון החוזר והקליט שב להדהד בראש- "אני נפל".

אני צריכה להקדיש זמן ורצינות לחובות שלי כדי לפנות מספיק זמן גם לרגעים הטובים ולחויות.

אני צריכה תזכורת יומית לכך.

אני צריכה להוריד לעצמי כאפות מצלצלות כדי להתעורר.

ובנימה זו, הלכתי ללמוד.