לא יודעת אם זו תקופת המבחנים המייאשת, הגיל שלי בו להשקפתי הייתי צריכה להיות כבר אחרי או לפחות בשלב מתקדם מאוד של התואר או הרעיונות של הזוג ההוא שכמו מי גשמים מטפטפים לאט לאט מן המרזב ונספגים היטב אל תוך מֹחי הצמא- אבל המסלול הסטנדרטי של לימודים שואבי אנרגיה לשם מציאת עבודה סטנדרטית המכלה את רוב היצירתיות, הזמן הפנוי והשנים היפות של חיינו פשוט נשמע לי שגוי מן היסוד. מרגיש לי שהמסלול הזה הופך את כולנו לפועלים יותר מלכל דבר אחר, כאילו כולנו כחברה, מסכימים למכור את ישותנו ויחודנו למען ה"זכות" של לקום בבוקר לעבודה ולהיות בורג. נראה שיותר מדי אנשים חיים בשביל לעבוד במקום לעבוד בשביל לחיות.
אני רוצה לטייל!
אני רוצה לחוות!
אני רוצה לרקוד!
אני רוצה לנגן במשך שעות!
אני רוצה לבטא את עצמי בדרכי שלי!
רוב האנשים שאני מכירה שואפים למין בינוניות שכזו, משרה שתכניס את המשכורת בזמן לבנק, משכורת שלעיתים מספיקה אך בקושי לחיים אותם הם מבקשים לחיות. ומה עם הימים שחולפים לבלי שוב? היתכן כי נגזרנו להנות מזמן פנוי כשאנו צעירים ועניים או כאשר קימוטי הגוף מותירים אותנו שפופים ועייפים? שלא לדבר על כך שבימינו, להיות מבוגר פעמים רבות פירושו לסבול מחוסר במזומנים, כך שלא תמיד יש את האפשרות הכלכלית בהזאת בתקופת הגיל השלישי.
לא רוצה להשתתף במירוץ המעגלי האינסופי הזה!
לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולגלות ששרפתי עשורים מחיי על "טייס אוטומטי"!
לא רוצה לחשוב הביתה עייפה לאחר שעות של עבודה משעממת ולא מאתגרת!
לא רוצה לקנא בחיים של אחרים בזמן שאני לא עושה דבר כדי לקדם את שלי!
לא רוצה להרגיש שהשגרה כובלת אותי וחונקת את חלומותי ורצונותי!
יש לי כל מיני רעיונות (ואולי הזיות?) בנידון, אלא שלפני כן אני מוכרחה לעבור את הבחינות המתסכלות האלה, בסמסטר הבא לא לקחתי אף קורס והוא יוקדש להתנסות.
אחלו לי הצלחה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: