כותבת בישיבה מזרחית על רצפת חדר השירותים בחדר המלון ההולנדי. מעבר לדלת המבורגר נם ואני יודעת שלו הייתי מקלידה במיטה לצידו האור הבוקע מן המסך היה ככל הנראה מעיר אותו.
השעה היא חמש בבוקר כאן וממש לפני שעה שבתי מקונגרס הסלסה לאחר לילה לא ארוך של ריקודים שחתמו יומיים של שנים עשר שעות של סדנאות בנושא.
בשורה התחתונה, די התאכזבתי מעצמי.
הסדנאות היו מאתגרות וחלקן מדי והתירוצים נעים בין רמתן הגבוהה, העובדה שאני לא רגילה ללמוד מול מראה שיצרה בלבול לעתים וקורטוב של תפישה אטית מצדי.
וכעת אכזבתי העמיקה עוד במסיבה. אמנם היו לי כמה ריקודים טובים ( ואחד נוראי אבל כנהוג בסצנה- אני מאשימה אותו) והצלחתי להכניס בצורה מגושמת מעט כמה אלמנטים חדשים מהימים האחרונים אבל בגדול הבטחון העצמי שלי ירד פלאים.
וגם כאן אני יכולה להאשים את סצנת הסלסה הלא מאוד מפותחת של ארץ השיכורים שבה אין ממש מועדונים יעודיים שגרמה לי להתבאס ולא להמשיך ולהתמיד כמו שהייתי עושה בארץ, על סדנאות אקסטרה אין בכלל מה לדבר.
כך יצא שבשנה ומשהו האחרונות במקום להתקדם ולהשחיז את הידע והטכניקות שרכשתי בכשלוש שנים של זיעה, התמדה ואימונים, אני דורכת במקום ואפילו נמצאת בנסיגה.
אבל אם יש משהו שהאירוע הזה כן הזכיר לי זה כמה אני נהנית מזה וכמה שאני עדיין רוצה להשתפר, אני רק צריכה לזכור לתעל את הרצון הזה בצורה בונה במקום בדכאון והלקאה עצמית, דבר שאני נוטה לעשות באופן טבעי.
וויש מי לאק,
גהה הרקדנית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: