בלוגהה

בשבוע שעבר בזמן ארוחת הערב, בין הדג והאורז ובקבוק הקאווה שחלקנו יחד הצצתי בשעון וראיתי שהשעה עוד מוקדמת. שאלתי אותו אם איכפת יהיה לו אם אצור קשר עם הבסטי והיא תעשה לנו הדלקת נרות חנוכה בסקייפ כפי שתכננו בערב הקודם. הוא הסכים שנרביץ בו מעט יהדות.
אז למרות שקצת התחלתי לתפוס ראש התקשרתי גם למנגה ויחדיו קיימנו את המצווה. אני ברכתי והבנות יחד עם מרפק בצלע של המבורגר שסימנה לו את התזמון הנכון ענו במקהלה את ה"א-א-מן" המסורתי.
המשכנו בשיחה נחמדה כשכמיטב המסורת כל אחד מאיתנו דאג לעצמו לאלכוהול. בין האנגלית לטובת המבורגר והעברית לנוחיותנו צחקנו, שיתפנו והחלפנו חוויות וסיפורים כמו שבד"כ קורה בשיחות הללו עם החברות האהובות שלי. כשנגמר לנו הקאווה הוא המשיך למזוג לנו יין לבן ממנו היה לי כשלושת רבעי בקבוק. 

מנגה נאלצה לחתוך וללכת לישון מוקדם ונשארנו שלושתנו עם עוד שלושת רבעי בקבוק היין האדום המיוחד שקניתי לחג המולד. שלושת הבקבוקים התרוקנו באורח פלא ובמהירות מפתיעה.
בשלב מסויים, כטוב לבנו ביין, הבסטי סיפרה לו על הקשיים שהיא חוותה עד לאחרונה עם העובדה שבן זוגה עבד בחו"ל כמעט עשרה חודשים ולא הגיע לארץ לעתים קרובות מאוד וכעת הוא מתעקש להתמיין למסלול שיאלץ לחיות בניכר חמש שנים. הם זוג רציני וכבר דיברו לא פעם על חתונה וילדים אבל הקונפליקט הזה מקשה עליה מאוד- מחד המשכורת הגבוהה המוצעת היא משהו שהוא זקוק לו  נואשות ומאידך היא לא רואה את עצמה חיה הרחק ממשפחתה כל כך הרבה זמן.
משם היא עברה לשאול עלינו לא לפני שהיא שאלה אותי בעברית אם היא יכולה להתקיל אותו בשאלות קשות כשהמרכזית והמתבקשת בהקשר זה מבחינתה הייתה האם הוא רואה את עצמו חוזר איתי לארץ. הוא התפתל מעט בהתחלה אך ענה בפתיחות כי הוא לא חושב שזו אופציה ריאלית עבורו. 

למחרת סיימתי לשטוף את הכלים מארוחת הערב. התהלכתי באטיות של בוקר לעבר הספה הגדולה והתיישבתי על ברכיו, כשפני פונות לשלו ופתחתי בשיחת חולין תמימה.

שאלתי אותו מה הוא חשב על החברות שלי (נחמדות) ומה הוא חשב על הסיפור של הבסטי (לא פשוט). הרחבתי והוספתי פרטים לעלילה וסיפרתי לו שהיא צעירה ממני בשנה וחוץ מזה שיהיה לה קשה להיות רחוקה מהמשפחה והאחיינים היא גם רוצה מאוד ילדים בשנים הקרובות אבל היא לא רואה את עצמה מגדלת את הילדים שלה בשום מקום אחר בעולם, ובגיל 26 היא לא מתכוונת לחכות עם ילדים עד גיל 30+ ואני לגמרי מזדהה איתה.
הוא ליטף לי את הבטן וחייך "כן, את מבינה אותה?". קלטתי מה עובר לו בראש אז זרמתי עם הבדיחה "רוצה לעזור לי עם זה?" ולמרות שזה לגמרי לא נאמר ברצינות הוא התחמק מתשובה! ("למה, הגנים שלי לא מספיק טובים לך? לא בא לך שיהודונים יתרוצצו לך בין הרגליים?").

ומשם הדברים הרצינו במהירות וקיבלו תפנית שלא כיוונתי אליה.
"ומה ההורים שלך יגידו? את אפילו לא סיפרת להם עלי" "אז מה, אחיות שלי אפילו לא הביאו עדיין חבר הביתה, אני חושבת שבשלב זה לא יהיה איכפת להם", העברתי נושא בצורה מגושמת. ברור שיהיה להם איכפת.

לא עבר הרבה זמן עד שחזרתי לדבר על הפיל הזה שעומד בינינו בכל פעם שמרגיש שקצת יותר מדי טוב לנו:
"באמת התכוונת לזה שאמרת שאתה לא חוזר איתי לישראל?"
הפעם הוא כבר ענה באריכות וברצינות. מבחינת עבודה- בארץ השיכורים די קשה לפטר אנשים ומכמה סיפורים ששמע ממני בעבר קיבל את הרושם שאצלנו היד קלה על ההדק. הוא התייחס גם למצב הבטחוני הרעוע ולמרות שניסיתי להסביר לו שאנשים בכל זאת חיים בישראל וזה בסדר הוא המשיך בטיעון נוגע ללב "ואם יהיו לי ילדים יום אחד, לאדם כמוני שלא רגיל לבלאגן בטחוני יהיה קשה מאוד לשלוח אותם לצבא". ואלו רק מעט מהסיבות שציין בנוסף לקושי השפתי הברור. ניסיתי לפתות אותו ולספר על המסים בארץ שנמוכים משמעותית מאלה שהוא משלם, על הלמברוסקו והפקאן הסיני הזמין  בכל פינה (גרמתי לו להתמכר לפלא המתוק הזה) ומזג האוויר השמשי והחם והוא לא התרצה.
"ומה איתך? אולי את תשארי כאן?"
"כמה שזה מפתה אותי לחיות במדינה שקטה ורגועה יותר" עניתי בכנות "אני מתגעגעת למשפחה שלי ולחברים ולסלסה במועדון ההוא, לפאב הקבוע ולגולדסטאר אנפילטרד".
"אני יודע שאת מתגעגעת אליהם, אני מבין אותך" הוא אמר וחיבק בחוזקה.

"באמת חשבת שאחזור איתך לישראל?" הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה ומבולבלת.
"לעזאזאל, אתה כבר בן 37, ממש לא ילד ואני יודעת שאני בת הזוג הכי רצינית שהייתה לך בחיים. זה באמת כל כך מוזר מצדי לחשוב שאתה עשוי לשקול את הנושא?"
הוא התנצל בשקט, וחזר על המנטרה שהמעבר לישראל נראה לו לא ריאלי. אני השבתי שזה נשמע לי מטופש כי הוא אפילו לא ביקר במקום וכל מה שהוא יודע מבוסס על תקשורת עוינת ברובה.
 הוא היה שקט ולא ענה והעיניים שלו החלו להיראות מבריקות מעט. 

"אז אני אחזור לאיזור המלחמה שלי ואתה תשאר כאן" הוא החל לנסות להסביר שהוא ממש לא התכוון לזה שישראל היא איזור מלחמה "אבל את יודעת למה התכוונתי".
פתאום הבנתי שלא דמיינתי והעיינים שלו באמת מאוד מבריקות, שאלתי עם הוא דומע והוא הכחיש.
"לפחות עכשיו אני יודעת, למעשה שנינו יודעים" אמרתי בחצי הומור וחצי אמת.
"מה את יודעת?"
"שזה נגמר"
"זהו? את זורקת אותי עכשיו?" הוא שאל בחיוך עקום ועיניים עוד יותר מבריקות.
"לא כשאחזור לארץ בנובמבר זה יגמר בינינו, זה יהיה הסוף".

עכשיו הוא כבר לא הצליח להסתיר את הדמעות וקבר את ראשו בחזי. החיבוק שהעניק לי ברגע שאחרי היה ארוך, חזק וכנה.
"אתה בוכה? מה...?"
"למה את חייבת להעציב אותי ככה? את גם עוזבת אותי וגם גורמת לי לבכות"
ליטפתי את ראשו ולאחר רגע קמתי מבולבלת מעט והבאתי לו טישו. עברו עוד מספר דקות ומילות נחמה מצדי עד שהתאושש.

הוא כבר אמר בעבר שהוא יהיה עצוב כשאלך אבל הוא מעולם לא הראה כל כך הרבה רגש. ואני שבכלל התחלתי את כל השיחה הזאת כסיכום פחות שיכור של הלילה הקודם, סיימתי בתמהיל לא ברור של תחושה לא נעימה על שגרמתי לו להתעצב, חמימות על כך שסופסוף הוא חשף את עצמו באמת ותחושה לא נוחה של עתיד לא ברור.