בלוגהה

אתמול התקשרתי אליו בשעת לילה מתאחרת ומבלבלת שכן האור זה אך נעלם מעבר לאופק, במדינה שיכורה זו.

משיחת סתם שקעתי די מהר לכמעט מונולוג מפוחד.

אני עוד מעט בת 27, אמרתי לו ואני מפוחדת.

ומה עם אשאר כאן עוד? אחזור זקנה עוד יותר ועדיין עם כלום אולי מלבד זיעה קרה או דמעות חרדה.

כשאני נסעתי רחוק, הוא אמר, העדפתי להשאר עוד ועוד ולו היה ניתן הייתי שם עד עכשיו. אבל אני זה אני ואת צריכה לעשות את מה שנכון עבורך. 

אבל... ודמעה סוררת התגנבה מעיני.

אני לא יודעת מה אני רוצה. אני לא יודעת מה עושה לי טוב.

וכי למה המציאו את רשימת התחנות המקוללת הזו? כדי למנוע מאיתנו לחשוב? או אולי כי זה מה שהיה נכון לדור הקודם וזה בגדר מידע נרכש ומצטבר?

תואר>זוגיות>נישואים>ילדים.

אני מרגישה רע שעוד לא סיימתי תואר למרות שאני לא בטוחה מה אני רוצה ללמוד.

אני מרגישה רע שאני עוד לא בטוחה שמצאתי את האחד למרות שאני יודעת שאני רק מחצית המשוואה וצריך גם קצת מזל.

אני מרגישה רע שאני עוד לא נשואה למרות שאני לא בטוחה שאני בכלל רוצה.

אני מרגישה רע שעוד אין לי ילדים כי אני מזדקנת ועדיין לא ממש רואה את עצמי כאם.

מרגישה רע אמרתי? אני רק מרגישה מאחור וזה מה שגורם לי להרגיש רע.

לפעמים הרבה יותר קל נפשית לחשוב "אני רוצה! אני אעשה!" וכשמזדמן תמיד לחבל מאשר ללכת על זה בכל הכח, להכשל ולהודות בזה בפני עצמי.

ככה אני תמיד יכולה לומר לעצמי שמחר הוא יום חדש של עשיה.