בלוגהה

יושבת על הרצפה במרפסת הסגורה של הדירה בה גרנו יחד. פתחתי קצת את התריסים וראיתי עוברים ושבים שודאי לא ידעו שאני מביטה בהם.

כשנכנסתי לדירה קיבלתי בעיטה קטנה לבטן- הוא סידר את החפצים שלי בסלון, מוכנים שאבוא ואאסוף אותם חזרה להורים.

וכשעברתי בין החדרים לראות כי דבר לא נשכח הכו בי הזכרונות.

הספה הזאת עליה ישבנו כשהיינו משחקים בפלייסטיישן, צוחקים עם "מצב האומה" או  מתחבקים תוך צפיה בסרט ואכילת סושי. המטבח בו היינו מכינים תה אחד לשני, את לשונית הקרטון שהייתי גוזרת מהתיון כי ככה הוא אהב. המיטה בה היינו ישנים מחובקים עד שלמישהו היה חם מדי או שנרדמה לו היד, הויכוחים על מי יהיה הכפית הגדולה ומי הקטנה, ברכות ה"בוקר טוב" המעוכות של הבוקר בתוספת הבל פה נוראי.

נכון, היינו שונים וגם אני הסתובבתי בחודשים האחרונים בתחושה שאולי זה לא זה אלא שלפני שלושה שבועות לערך שיחה עם חברה גרמה לי להבין כמה קטנוניים הריבים שלנו ושיכולנו להמנע מהם בקלות, שיחה שבה הבנתי שיש כמה התנהגויות שלי שהן מזיקות בקשר איתו ובכלל ושכדאי לי לעבוד עליהן ולשפרן אלא שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

כמובן שגם לו יש חלק בכך שהקשר נגמר אבל הנטיה שלי היא לקחת את האשמה עלי, הוא בכל מקרה כבר מנסה להתגבר.

אני יודעת שלנסיעה הקרבה שלי הייתה חלק בהחלטה אבל אני תמיד חשבתי שלפחות ננסה להחזיק את זה.

בערב יום העצמאות ניסיתי לברר מה תוכניות הבילוי שלו, הוא ציין שהיה דיבור בין חבריו ללכת לאיזו מסיבה שהוא מאוד רצה אבל פתאום כולם קיבלו "רגליים קרות". הצעתי את עצמי, אמרתי שאם הוא רוצה אשמח לבוא. הוא אמר שלאחר מכן הוא חוזר אל הוריו והוא יודע שאני לא מאוד אוהבת להשאר אצלם, אמרתי שאם אני מוזמנת אשמח להשאר. ואז הוא היסס "אני לא יודע... אני לא חושב שזה מתאים". ואז הבנתי שכל השבועיים האחרונים היו העמדת פנים או שהוא לא התכוון לנסות באמת. בשיחת ההמשך הבנתי שמלכתחילה לא הייתה בכוונתו להחזיק את הקשר מחו"ל ושגם אם זה היה מחזיק מעמד בזמן הקרוב הזוגיות הייתה נגמרת מבחינתו עם טיסתי למרות שהוא ישמח לשמור איתי על קשר ובלה בלה בלה..

אז הגעתי לדירה הריקה לפני כשעתיים, מצאתי עוד כמה דברים שהוא שכח להציב ליד הדלת והוספתי אותם לערמה.

הלכתי להכין לי תה, ויצאתי איתו למרפסת לעשן ולהרגע.

ואז התקשרתי אליו וזה היה מיותר וצפוי אבל הפתעתי את עצמי בכמות הדמעות המועטה שהזלתי.

אני צריכה למצוא דרך לאסוף את כל הערמה הזו ולמצוא לה מקום בחזרה אצל ההורים.

עכשיו אני צריכה איכשהו לאחות את השברים ולהתחזק מספיק כדי שלעתיד לבוא מישהו אחר יוכל לבוא ולשבור את לבי שוב.