בלוגהה

שעה ומשהו נסיעה כדי לתת עבודה במשמרת של שתיים- עשרה שעות, המתנה להסעה היוצאת בזמנים קבועים ומאוחרים ואז, כפי שההגיון מחייב, נסיעה של שעה ומשהו נוספות כדי להגיע חזרה הביתה. 

"הביתה", כמדומני שפירושה של המילה הפשוטה הזאת הופך חמקמק מאוד עבורי לאחרונה. 

בארץ השיכורים אין הסעות לעבודה ואנשים מגיעים בכוחות עצמם. שם גרתי קרוב יותר וגם לא הייתי תלויה באחרים - עשרים דקות של נהיגה ואני בחזרה בדירה.

ואולי דווקא הדירה ההיא הלמה יותר את המילה "הביתה" כתיאור למקום מוגן ופרטי אליו בני התמותה מתאווים להגיע בסופו של יום. 

דווקא בחו"ל, כשגרתי לבד או עם פיץ עמו בחרתי ונהנתי לחלוק את החלל, היתה לי תחושת הדחיפות הזו של לצאת מהר מהעבודה כדי להגיע למבנה פשוט של קירות שבכוחם הקסום נתנו לי בו זמנית מקום משלי להיות בו וגם היוו חלל משותף לאינטרקציה הזוגית שלנו.

הביתה היה המקום בו יכולתי להיות הגרסה הנוחה ביותר של עצמי. 

זה היה המרחב בו נהנתי ללבוש פיג'מה ונעלי בית פרוותיים ולהתחבק עם אהובי בנינוחות מול הטלוויזיה, או המטבח בו הרגשתי בנח להאזין לתחנת הרדיו האהובה עלי תוך כדי אילתורים קולינריים יצירתיים.

הביתה הוא המסדרון הקצר בין חדר האמבטיה לחדר השינה בו הייתי פוסעת נינוחה כשלגופי רק מגבת גדולה כרוכה על שיערי המתייבש וזה גם המיטה בה נהנתי להתחיל ולסיים את היום בחיבוק וכרבול.

וכעת, התחושה הזו נעדרת מחיי כבר יותר מחודש.

הימים בהם אני עובדת הפכו ארוכים ומתישים יותר בגלל המרחק ובסופם אני מגיעה למקום שלא נח לי ואני לא נהנת להיות בו.

יש כאן יותר מדי אנשים, מעט מדי התחשבות וכל אחד מסוגר בחללו הקטן שיצר לעצמו. בהתנהגותם של בני משפחתי-שותפי לדירה ניכר מאוד שהם לא טורחים לגרום למרחב הדירה להיות הבית שלהם. הם מכונסים לתוך הבועה הקטנה שיצרו לעצמם בתוך הבית שהוא, במובן מסויים, סוג של שלוחה של הרחוב - מלא באנשים שמתקיימים בקרבה פיזית גדולה אך שלא ביקשו את חברתם. בין אם בועתם נתחמת ע"י קריאת עיתון, טלפונים אין סופיים למכרים או צפיה במשך שעות ארוכות מדי מול מרצד - העיקר שמשהו יסית את תשומת הלב מכל האנשים והמנהגים הלא רצויים של הזרים שמתקיימים בחדר ליד. 

אז אני מסוגרת בחדרי - הקטן - מבולגן - מחסן, שוכבת על מיטת יחיד צרה, יודעת שהרדמות אולי תטעין באנרגיה את גופי אבל תוהה מתי גם הנפש העייפה שלי תזכה למנוחה והתרעננות.

*נכתב כפריקה, סליחה מראש אם הקטע לא הכי קולח.

זו תקופה מאוד עמוסה עבורי, פיזית ונפשית.

או שאני נמצאת בעבודה - משמרות ארוכות של 12 שעות פלוס שעה ומשהו נסיעה לכל כיוון שבסופן אין פנאי וזמן לשום דבר מלבד ארוחת ערב/ בוקר זריזה, מקלחת ושינה שטחית וחטופה, או, שבימים בהם אינני עובדת אני מכלה את זמני וכוחותי הנפשיים בחיפושי דירה והליכה מרובה כדי לבחון את אפשרויות המגורים מקרוב. 

השבוע,  מזג האוויר הרותח והדביק כפה עלי עוצר יציאה שלא תרם במיוחד למצב רוחי הרעוע, כי כשאני נמצאת בבית הורי אני בעיקר מסוגרת בחדר נעורי ובעצמי, קבורה בין מזוודות שאינן נפרקו, הררי מכתבים שטרם נפתחו וערמות של חפצים רנדומליים שהורי לא ישתמשו בהם לעולם ובכל זאת החליטו לאחסנם כאן.

בנוסף, הרעש של השכנים וההרגלים הקולניים של בני משפחתי, שהם כבר מזמן חרשים להם, יוצרים אצלי תגובה שאני יכולה לתאר אותה רק כאודיו- קלסטרופוביה שדוחפת אותי עוד יותר אל הקצה.

אי הנוחות הממושכת בנוסף לעובדה שאני בקושי מסוגלת לאכול כאן מחלישות אותי פיזית ונפשית וגורמת לי להרגיש כנוודת שיותר מדי זמן לא חוותה מנוחה מרפה ואמיתית. אני מקווה ומצפה שברגע שאעבור דירה ואתמקם לי בנוחות התחושה הזו תפחת.

ועדיין ישנה נקודה קטנה במעמקי מחי שגורמת לי לרצות לעלות על המטוס הראשון שייקח אותי בחזרה לארץ רחוקה, היישר אל הדירה שהייתה פעם הבית שלנו, לנשום נשימה עמוקה ורגועה ולהתכרבל בין זרועות מוכרות ומחבקות של אדם אהוב.