בלוגהה

סתם מדברת ולא עושה, הייתי יכולה להיות פוליטיקאית מצטיינת.
כל כך הרבה תוכניות שנרקמו בראשי בדרך לעבודה או לסידורים מעיקים כאלה ואחרים, אתם יודעים, כל ה- "כשיהיה לי זמן אני חייבת לעשות את זה ואת זה..." ואז ברגע שיש לי מעט חופש אני נתקפת אמנזיה שמוחקת את כל התוכניות הללו מראשי ומחליפה אותן בבזבוז זמן אינטרנטי או בשעות שינה מרובות. ואולי החופש הזה גורם לי לפיק ברכיים? הרי בתכנון הכל מסתדר ונתקלים במינימום מכשולים, במציאות הכל יכול לרדת לטמיון ועל מה אוכל לחלום אז?
מוזר גם שזה לא משנה אם התוכניות הדמיוניות הללו נועדו לשרת אותי ולפעול בטובתי או שהן נטו הנאה וכיף.

ואם אלה הם פני הדברים, למה אני חותרת ומתכננת בצפייה כה גדולה את הפרוייקט ההוא? מה אעשה עם כל החופש שהוא אמור לספק לי?
אני ממש מפחדת שאהיה כמו טורף מבויית בגן החיות או כמו רד ב"חומות של תקווה", שניהם מפגינים הרבה בטחון אבל ברגע האמת לא יודעים איך להתמודד עם המרחבים והעדר המסגרת המגבילה והשגרתית.

אני חושבת שלפני הכל אני צריכה הדרכה פסיכולוגית ותפישתית. 

• תתעוררי, אירופה הנאיבית.
• הם אכלו מה שהם בישלו.
• ממשלת צרפת צריכה להגיב באיפוק ולחלק את פריז, סליחה, בריז.
• בוגד מי שמשנה את תמונת הפרופיל שלו לדגל צרפתי.
• מגיע לצרפתים האנטישמיים האלה.
• בצרפת אין כיבוש, מה התירוץ הפעם?
• איך זה שלא סיקרו כך את הפיגועים האחרונים בירושלים?
• אולי עכשיו הם יבינו עם מה אנחנו מתמודדים כל השנים.
• הם צריכים להרוס מסגדים.
• צריך לשלוח להם סיוע תוצרת ההתנחלויות.

ועוד ועוד ועוד.

השמחה לאיד של חלק מחברי לפייסבוק מבחילה אם כי קול קטן ועצוב בראשי בהחלט היה שמח לו היינו מקבלים ולו עשירית מההבנה והאהדה שהצרפתים מקבלים בעת הקשה הזו. אני נוטה להסכים עם אלו שאומרים שכל פיגוע טרור וכל הרג של חפים מפשע הוא נוראי ללא קשר למוצא, לדת או להתקטננויות אחרות והלוואי והייתי שומעת את הקולות הללו במרחב האינטרנט כשמדובר על אירועים שמתרחשים בארץ. הלוואי שהייתי מזהה נימה של צער והזדהות לפני המילים "כיבוש" ו-"יהודים" או "מוסלמים". רצח לא יכול להיות מוצדק בשום אופן ולא משנה על איזה רקע מדובר או מיהו הנרצח. 

על הפיגוע הרצחני באוניברסיטה שבקניה גם אני לא שמעתי עד לפני כמה ימים ובאמת שלא ברור לי איך זה שהעניין כמעט ולא קיבל הד תקשורתי. כי לא מדובר במדינה אירופאית נוחה? כי זה רחוק מהעין רחוק מהלב? מותו המצער והמיותר של ססיל האריה, גם הוא אפריקאי, סוקר היטב בכל הערוצים אז למה מותם של 148 סטודנטים- בני אדם! - לא היה חשוב מספיק כדי לפתוח מהדורות חדשות? ואולי אם הצייד לא היה אמריקאי גם על זה לא היינו שומעים. 

אולי אני נאיבית, ונוחה להשפעה והפחדה אבל העיתונים והכתבות ברשת מלאות בדיונים על דעא"ש, טרור חוצה יבשות, רבבות חפים מפשע שמתים ללא אבחנה, שנאת זרים במערב, מדינת מופת כמו שבדיה שהופכת לבירת האונס העולמי, מיליונים של אנשים שמוכנים למות ולקחת איתם לקבר כמה שיותר אנשים בשמו של אל, מטורפים שהתמריץ שלהם להתפוצץ לאלפי חתיכות הוא בתולות (ומה תעשה איתן בדיוק עכשיו כשהזין שלך הפך לבשר טחון?), הנהגות שמאדירות רצח ומשלמות משכורות לאלמנות של אלה שהלכו ורצחו, מיליונים של נשים שהפכו לחפץ בעל תווית מחיר או לקורבנות אונס משוללות זכויות לחלוטין כי כך היה בימיו של אתם יודעים מי לפני כאלף וארבע מאות שנה, הומואים שמוצאים להורג ע"י השלכתם מהגג, מדינות מערביות שמפתחות שנאת זרים, לאומנות שמרימה את הראש, נסיון נואל להיאחז ברעיונות נאורים ודמוקרטיים בזמן שגורמים אפלים מנצלים את זה לרעה (היטלר כזכור נבחר גם הוא לשלטון בצורה דמוקרטית) וכל הדברים הנוראיים הללו שמתחוללים סביבנו שגורמים לי להאמין ולפחד שאת מלחמת העולם השלישית אראה לצערי עוד בימי חיי.