בלוגהה

אני חולמת.
אבל שלא כמו חלומות במובן הסטנדרטי של המילה,
כאלה שנותרים בקצוות הזכרון לאחר ליל שינה,

שכשמתעוררים הם מעוררים מחשבה,

שמאמצים להזכר, לנתח, לקבל החלטה

ולפעול.

אז לא,

אותי אפשר להמשיל לאדם בתרדמת.

זמן ארוך וכמעט בלתי נגמר,

של גזרי מחשבות שתוקפים בזה אחר זה,

עוד שרעף ועוד הזיה,

שכלואים בתוך הראש,

בינות סורגים של פנטזיה,

בתוך גוף שהוא למעשה צינוק,

שקט ודומם שאינו מסוגל

להתמתח או לחלץ עצמות,

וודאי שלא להגשים את הרעיונות.

התרדמת עשויה להמשך שנים,

וכל החלומות הגדולים, הרצונות והמאוויים,

אסורים במוחי בתא כלא יחיד, 

וקיומם קלוש וכל כולו תיאוריה.

כך ההתמכרות שלי לאינטרנט שמבזבזת את זמני.

אני צריכה עזרה.

יום אחד אני אצליח, יום אחד אפרוץ קדימה.
אשתחרר מהמחויבויות המעיקות, אהיה גברת לעצמי.
יום אחד, אני מקווה, אוכל לממן לעצמי חלקה קטנה,
מיטה נוחה להניח את ראשי עליה, 

כמה מזכרות נוסטלגיה על הקיר,
וצלילי מוזיקה נעימים. 

יום אחד, הלוואי, הנוקשות שבכתפיי תתפוגג

וישאר לי זמן להיות פחות אגואיסטית

ויותר מחוייכת.