בלוגהה

כותבת בישיבה מזרחית על רצפת חדר השירותים בחדר המלון ההולנדי. מעבר לדלת המבורגר נם ואני יודעת שלו הייתי מקלידה במיטה לצידו האור הבוקע מן המסך היה ככל הנראה מעיר אותו.

השעה היא חמש בבוקר כאן וממש לפני שעה שבתי מקונגרס הסלסה לאחר לילה לא ארוך של ריקודים שחתמו יומיים של שנים עשר שעות של סדנאות בנושא.

בשורה התחתונה,  די התאכזבתי מעצמי.

הסדנאות היו מאתגרות וחלקן מדי והתירוצים נעים בין רמתן הגבוהה, העובדה שאני לא רגילה ללמוד מול מראה שיצרה בלבול לעתים וקורטוב של תפישה אטית מצדי.

וכעת אכזבתי העמיקה עוד במסיבה. אמנם היו לי כמה ריקודים טובים ( ואחד נוראי אבל כנהוג בסצנה- אני מאשימה אותו) והצלחתי להכניס בצורה מגושמת מעט כמה אלמנטים חדשים מהימים האחרונים אבל בגדול הבטחון העצמי שלי ירד פלאים. 

וגם כאן אני יכולה להאשים את סצנת הסלסה הלא מאוד מפותחת של ארץ השיכורים שבה אין ממש מועדונים יעודיים שגרמה לי להתבאס ולא להמשיך ולהתמיד כמו שהייתי עושה בארץ,  על סדנאות אקסטרה אין בכלל מה לדבר. 

כך יצא שבשנה ומשהו האחרונות במקום להתקדם ולהשחיז את הידע והטכניקות שרכשתי בכשלוש שנים של זיעה, התמדה ואימונים,  אני דורכת במקום ואפילו נמצאת בנסיגה.

אבל אם יש משהו שהאירוע הזה כן הזכיר לי זה כמה אני נהנית מזה וכמה שאני עדיין רוצה להשתפר, אני רק צריכה לזכור לתעל את הרצון הזה בצורה בונה במקום בדכאון והלקאה עצמית, דבר שאני נוטה לעשות באופן טבעי. 

וויש מי לאק,

גהה הרקדנית.

הפייסבוק שלי מוצף בסטטוסים שקשורים לפתיחת שנת הלימודים האקדמאית. חלקם מלאי איחולי הצלחה לעצמם או לחבריהם בשנה א' ובדרך החדשה, אחרים פחות נרגשים ונכתבו ברוח "יאללה עוד שנה" ובודדים מפגינים אושר על סיומה של תקופה. ישנם בנוסף סרטונים מלאי הומור, כתבות בנושא ומדי ומדי פעם אפילו תמונות מפתיעות של מדשאות הקמפוסים או כיתות לימוד ברקע של כל מיני חבר'ה שהייתי בטוחה שעדיין מחפשים את עצמם איפשהו בדרום אמריקה או במסיבות טבע.

רבות מבנות המחזור שלי בתיכון הלכו בדרך הקונבנציונאלית והן כבר בעלות תואר, מקצתן בעלות יותר מאחד. הבחירות שעשיתי אני בשנים האחרונות היו שונות מהדרכים שחלקן הגדול הלכו בהן. לאחר התיכון בזמן שאני למדתי לתעודת הנדסאים רובן סיימו שנה של שירות לאומי, כשהתגייסתי בעצמי הן התחילו תואר ועד שהשתחררתי הן היו כפסע מטקס הסיום. כמובן שכמיטב המסורת, רבות מהן הספיקו בין לבין גם להתחתן ולהביא לעולם זאטוט או שניים (או שלוש).

ואני? אמנם את תעודת ההנדסאי הוצאתי כתוכנית ב' כי את התואר שרציתי ללמוד במשך שנים חשבתי שיהיה לי קשה לתרגם למשכורת מכובדת אבל להפתעתי מעט אחרי השחרור, לאחר מספר חודשים מועט של חיפוש עבודה רצינית התקבלתי לעבודה בחברה נחשבת עם משכורת גבוהה מזו שיכולתי לקוות לה.

מאחר ובין המועד בו הודיעו לי שהתקבלתי ועד התאריך בו התבקשתי להתחיל היו לי כחודשיים פנויים, נסעתי לטיול לדרום אמריקה בו היה לי זמן לנקות את הראש ולחשוב קצת על התוכניות שלי הלאה.

חברתי הטובה שטיילה איתי (ושנקראה כאן בוגי בזמנו) שמחה שהתקבלתי לעבודה אבל שאלתה "אבל מה עם תואר?" התנגנה בדואט מושלם עם המחשבות שהתרוצצו בראשי. שטחתי בפניה בגילוי לב את תוכניתי. תואר, כידוע הוא עסק יקר במיוחד כאשר בזמנו רציתי ללמוד באוניברסיטה מרוחקת מהבית מה שמצריך תשלום שכ"ד וכדומה. לא רציתי "ליפול" על ההורים שלי עם העניין ולכן התכנון היה להשאר בעבודה כשנתיים או שלוש, לחסוך ואז לעזוב וללמוד בראש שקט. במהלך השנים המשכתי לקדם תוכנית זו על ידי כך ששיפרתי בגרויות, נבחנתי שוב בפסיכומטרי ואפילו התחלתי לקחת קורסים באוניברסיטה הפתוחה כדי לקבל פטורים שיקלו את הלחץ של שנה א' כאשר אתפטר ואהפוך לסטודנטית במשרה מלאה. 

ואז הגיעה הצעת הרילוקיישן. אמנם זו נשמעה לי כמו חוויה ואפילו הרפתקאה מצד אחד אבל דאגתי הייתה נתונה לשני תחומים: הזדקנות בייציותי ולימודים. התחבטתי בנושא זמן מה והבנתי שאת הקורסים בפתוחה אני יכולה להמשיך מחו"ל ומציאת בן זוג זה עניין של מזל והשארותי בארץ לא מבטיחה לי כלום. אז נסעתי. וכמובן שהמשכתי ללמוד אבל זה היה מאוד קשה. בשנה ומשהו שאני פה הספקתי לעבור שני קורסים במועד הראשון, קורס נוסף במועד השני וקורס אחר בו נכשלתי נחרצות פעמיים. כמו כן הבנתי שהכיוון אליו חשבתי שאני שואפת הוא, וכאן אני מודדת את מילותיי בזהירות, כנראה לא בשבילי.

לקחתי הפסקה בינתיים כדי להחליט מה אני רוצה לעשות ופניתי את זמני למחשבה, חידוש כוחותי הנפשיים ופרוייקט שעשוי להוות הכנסה משנית ואולי אף עיקרית שעשויה לדחות עוד את הצורך המיידי שלי בתואר. 

כמו רבים אני תקועה במחשבה שתואר זה מאסט ומצד שני קשה להתעלם מכתבות, סיפורים ומידע מטריד שלפיו ישנה הצפה של בוגרי תואר משלל תחומים ולכן זה לא מבטיח הרבה. וישנם האנשים שאני מכירה, מוקירה ומקנאה בהם שעשו את בחירות פחות קונבנציונאליות וכיום הם מוצלחים וידועים מאוד בתחומם. רקדנית הסלסה הישראלית שמלמדת בארה"ב ומופיעה בכל העולם, נגן הבס שיוצא דרך קבע למסעי הופעות חובקי עולם עם שמות מוכרים מארה"ב ואירופה והזוג ההוא שפילס את דרכו בעולם האינטרנט ובכך הפכו לעצמאיים ואפשרו לעצמם כל כך הרבה זמן פנוי.

ואולי גם אני יכולה למצוא את הנישה החמימה שלי במקום להכריח את עצמי ללמוד ולעסוק בדבר מה שאינו מתאים לי רק כדי להיות "סטנדרטית"?

בבלבול ובתסכול,

גהה.