בלוגהה

לאחרונה אני מרגישה כי חיי החברה שלי הולכים ומתרוקנים. כבר מלכתחילה לא הרגשתי שיש לי חברים רבים שאני יכולה לפנות אליהם כשמציק לי ושאני מרגישה מספיק חשובה גם בשבילם אבל בשבוע האחרון כאמור, אני חשה שהמצב הורע.

חברתי הקרובה ביותר בזמן האחרון- זו שגם העידה באוזני לא פעם כי אני החברה הטובה ביותר שלה- התחתנה לפני כמעט שלושה חודשים. הם קנו דירה לא רחוק ממני וכעת עובדים קשה כדי להחזיר את המשכנתא, הוא לא נמצא רוב היום והיא עובדת מהבית. אני כידוע חזרתי לא מזמן מדרום אמריקה ונתקעתי זמנית ללא תעסוקה בגלל היד השבורה. סיפרתי לה פעמים רבות שממש משעמם לי ושאני מתחרפנת מחוסר המעש וגם היא שיתפה אותי ואמרה שפעמים רבות ממש קשה לה רק לעבוד כל היום והיא מתחילה למצוא לעצמה תעסוקה כמו בישול ואפיה.

עקב המצב המתואר יצא לא אחת שהתקשרתי לשאול מה שלומה ולברר אם היא רוצה לעשות משהו יחד.

לפני כשבוע התקשרתי כרגיל, שוחחנו על הא ודא, שאלתי לגבי עיסוקיה באותו היום והיא אמרה מה שאמרה והוסיפה בטון שלא עמדתי על טיבו "לפעמים זה נראה כאילו את מחפשת בכח לצאת כל יום". מאיזושהי סיבה הרגשתי צורך להתגונן ולהסביר את מצבי אך לאחר שניתקנו לא יכולתי שלא לחוש אכזבה ומעט כעס.

אני תמיד זו שמתקשרת אליה, זה היה המצב מאז ומתמיד. בחצי השנה האחרונה היא התקשרה אלי ביוזמתה פעמיים או שלוש בלבד- גם זה אחרי שהפרחתי את הנושא לאוויר- וגם אז זה היה מפתיע ומשונה מאוד בכל פעם. ועכשיו, אחרי שאמרה את הדברים האלה כעסתי כי בסה"כ אם אנחנו חברות וזה רק טבעי שאני ארצה להיות בחברתך ושאציע לך שנפגש, אני מספיק בוגרת ומחוברת למציאות כדי להבין שיש לך גם מחוייבויות, בעל וחברים אחרים שאת רוצה לבלות איתם כך שאת תמיד יכולה לומר לי לא, אבל להגיד משפט כזה? ממש מוזר בעיני.

מאז השיחה ההיא החלטתי שלא אתקשר אליה יותר, גם לי מותר להרגיש שצריכים אותי ורוצים בחברתי, לא רוצה להיות זו שתמיד בסביבה ולכן תמיד אפשר לנפנף אותה.

היום גם בוגי הלוא היא שותפתי לטיול בדרום אמריקה אכזבה אותי.

היא החליטה לפני כשבוע שבא לה לטייל באיזור ים המלח ואני שכאמור מיובשת בבית התלהבתי ועודדתי אותה שנוציא את העניין לפועל. קבענו שנצא מחר לדרך ושהיום נקפוץ לקנות אוכל.

היא אמרה לי מראש שהיא לחוצה בזמנים כי היא נוסעת לאחותה במודיעין, שתצא ממנה בבוקר ונפגש כבר על האוטובוס. החלטנו אם כך על שעת צהריים בסופר מרקט לא רחוק מביתה כדי שתספיק לחזור ולהתארגן בזמן. בהמשך השיחה היא ביקשה שאקח את המצרכים אלי בגלל אותה נסיעה, את הדברים הללו אמרה בטון חצי מבקש מכיוון שודאי לא חשבה שאסכים לכך אבל רציתי בטובתה ושיהיה לה נח והסכמתי.

בגלל חילוקי דעות פשוטים בסופר כעסנו אחת על השניה אלא שלי זה עבר אחרי שתי דקות והיא נתקעה עם זה ועד סוף הקניות היא נותרה מרוחקת וקרה. כשהגענו אליה הזכרתי שעלינו לקנות בלון לגזיה אז היא עלתה לביתה להביא לי אותו, אמרה לי "ביי" קר והלכה.

אולי אני סתם פראיירית? אותי לימדו שאמורים לבוא לקראת החברים שלך, אולי הגזמתי ונתתי להם את התחושה שהכל יתבצע תמיד לפי התנאים שלהם? פוגעת בי העובדה שאמרתי כמה פעמים שאני מקווה להסתדר עם כל השקיות כשיש לי בעצם רק יד אחת שמתפקדת כמו שצריך והיא לא אמרה מילה. אז נכון שהסכמתי שאבוא עד אליה, נערוך את הקניות מטר מהבית שלה ואז אחזור עמוסה כל הדרך ברגל הביתה (באמת פראיירית), אבל זה רק בגלל שאני מעריכה אותה ובטוחה (כבר לא?) שהיא לא הייתה מבקשת ממני אם היא לא הייתה צריכה באמת וכשזה נגמר ביחס מגעיל שכזה קשה לי שלא להתעצב.

כנראה שאני בשבילן הרבה פחות ממה שהן בשבילי וזה לא שהעלתי אותן לדרגת אלילות, סה"כ השתדלתי לנהוג בהן כחברות...

מפרו (ובסוף גם בוליביה) חזרתי כבר לפני קצת יותר משבועיים אבל התחושות שלי היו עוד כל כך מעורבות שלא ידעתי מה ואיך לכתוב כאן.

כמובן שלא אתחיל לסכם כאן חודש וחצי של טיול רק אומר שהוא היה מדהים ברמות שלא תיארתי לעצמי. כל הנופים הבלתי נתפסים, האנשים, החוויות וההתנסויות פתחו לי תאבון מטורף לטיולים וערערו לי לגמרי את הלך המחשבה לגבי איפה שחשבתי שאני רוצה להיות בשנים הקרובות, עד כדי כך שמפתיעה אותי העובדה שלפני חודשים לא רבים הסתכלתי על טיולים כאלה כבזבוז של כסף וזמן שאני יכולה להשקיע בתואר. אנחנו חיים רק פעם אחת, לעזאזל! איך יכולתי לרצות לקפוץ לתוך בריכה אפורה ושגרתית כזו כל כך מהר? עכשיו אני רק חושבת על העובדה שעם הדיפלומה שלי אמורות להיות לי אפשרויות לעבוד בכל מיני חורים בעולם וכבר עולה לי חיוך על הפנים.

נפשית, הטיול הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה. אפילו על תחילת העבודה שלי באינטל עכשיו אני מסתכלת כדרך טובה ומהירה יותר לחסוך לטיול הגדול הבא ו/או לצרף עוד פרט חיובי לרזומה שבעזרתו יהיה לי יותר קל למצוא עבודה באיזו מדינה אקזוטית מעבר לים.

אז נפשית כאמור הטיול הזה היה פונקט, פיזית קצת פחות.

ביום לפני שהייתי אמורה לעלות על אוטובוס לנסיעה מסוייטת של 30 שעות לכיוון שדה התעופה בלימה, עשינו כל החבר'ה טיול אופניים בדרך המוות המפורסת בלה-פז. באיזשהו שלב אחד החברים החליק עם האופניים על הכביש כחמש-עשרה מטר לפני, ניסיתי לבלום בבת אחת- עניין מסוכן כשמדובר בסוג המעצורים שהיו לאופניים, נסעתי לו על הראש ועפתי מרחק מכובד קדימה רק כדי לשבור את שתי העצמות בזרועי השמאלית. התוצאה הייתה פאניקה, אשפוז של ארבעה לילות בבית חולים כולל ראש השנה (למזלי בוגי עשתה לרופאים רגשי ובחג השני שוחררתי לכמה שעות כדי לחגוג בבית חב"ד), מספיק דקירות מחט כדי שמחטופובית כמוני תצרח בקולי קולות- כשבוגי מנסה להרגיע אותי ברקע- "מה תרגעי?! את מבינה שאני חיה כרגע את הסיוט שלי?!" ולבסוף ניתוח והכנסת שתי פלטינות ותריסר מסמרים לידי הדקיקה והחלושה.

הכאבים וחוסר התפקוד החלקי שאמנם השתפר עד כה היו מקורות לתסכול ודכאון אבל נכון לכתיבת שורות אלו האופטימיות כאן, יחד עם התקווה שבקרוב אחלים מספיק כדי להתחיל לעבוד ולחסוך את הכסף לטיול הגדול הבא.