בלוגהה

אני שונאת את החורף. יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים את העונה המטופשת הזאת כשממש לא ברור לי מה כל כך טוב בה. נכון, גשם זה חשוב וכאלה, והאמת היא שגם לי אין בעיה איתו כל עוד הוא יורד בחוץ ולי יש גג מעל הראש (כשקירות ופוך הם תוספות חשובות לא פחות), אבל יש לו המון חסרונות. מספיק שאציין את תופעת הגרביים שנספגות במי גשם ומקפיאות את בהונות הרגליים או את האוטובוסים, שכל החלונות שלהם נסגרים ובתוכם שוררת אווירה כללית של גיהנום שמכריחה אנשים להשיל שכבות ביגוד או ללבוש אותם שוב ושוב בכל עליה או ירידה מהאוטובוס, כדי שיזדהו איתי.

היום קרה מקרה נוסף, שגרם לי לשנוא עוד יותר את העונה הזו שמזמנת לי סיטואציות דביליות שכאלה.

בשעות הצהריים, כשכיתתי וכיתות נוספות סיימו את לימודיהם, אנשים נאלצו לחכות בפתח עד שהגשם, שהיה כבד יחסית באותה שעה, יחלוף. אנשים עומדים ומחכים כשפתאום ראינו ניצוץ כחול וגדול מכיוון הכביש שנמצא ממש מטרים ספורים מהכניסה למבנה. כמה בנות אמרו שחוט חשמל נפל אבל אני לא ראיתי כלום. עוד כמה דקות חלפו וראינו ניצוץ שני. הפעם מישהי גם יכלה להצביע ולהראות לי את החוט שנפל ממש מעל שער היציאה. אנשים התחילו לומר שצריך לעשות משהו ושזה מאוד מסוכן ואני החלטתי להתקשר לחבר'ה של שקע ותקע שיגאלו אותנו ממכת חשמל פוטנציאלית.

חייגתי 103 וחיכיתי למענה אנושי שאפשר לספר לו מה קרה, אך מערכת ניתוב השיחות הסבירה לי בצורה נחמדה שיש להם מוקדים איזוריים ואני צריכה להתקשר אליהם. חייגתי למוקד של תל אביב והמספר לא היה זמין.

אחת הבנות הציעה שנתקשר ל106 במקום- למוקד העירוני. היא אמרה שאמא שלה אמרה לה שזה מה שצריך לעשות במקרה כזה, ולאמהות צריך להקשיב.

חייגתי ל106 (וגם לו היו מוקדים איזוריים ארורים, אבל נתעלם מזה) וחיכיתי כרבע שעה, כשבסופה אכן ענתה לי בת אנוש. חשתי הקלה גדולה.

"מוקד עירוני שלום, במה אוכל לעזור?"

"אממ.. שלום. אני מדברת פה מרחוב חיים לבנון תל אביב ויש פה חוט חשמל קרוע..."

"נו, אז תתקשרי לחברת החשמל!"