הרחק הרחק מכאן חיה לה ילדה אחרת, אחת שדומה לי שתי טיפות מים אבל במבט שני אפשר היה לראות הבדל קטן- על הפנים שלה נסוך לו חיוך רגוע...
לפעמים נדמה לי שנועדנו כולנו לעצבות תמידית. הרי האדם מטבעו הוא שאפתן ותמיד רואה מטרה כלשהי לנגד עיניו. "כשאצליח להכנס לג'ינס מפעם", " כשיהיה לי חבר", " כשאחסוך מספיק כסף כדי לקנות..." בכל פעם איזשהו יעד למטרה מסויימת, גם בדוגמאות גדולות יותר שלא הבאתי כאן, בכל פעם המסע ארוך וההגעה לשם מתרחשת ברגע.
והיא ראתה את הטבע, ואמדה את האינסוף בקו האופק. היא ידעה שהאנשים סביבה, אלה שמתפעלים כמותה הם לא כאן כדי להשאר ובכל זאת לא היה איכפת לה, באותם הרגעים היא הייתה מאושרת.
"ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ". הטקסט מבראשית א' כ"ו מסביר היטב שחלק מהתכנון שלנו היה כזה שנועד לשלוט והרי אף פעם לא נגמרות המטרות הללו, תמיד יהיה דבר חדש שנרצה לדכא ולשים תחת שליטה ותמיד יהיה מדובר בדברים חיצוניים, אף פעם לא נועדנו לשלוט ולרדות בעצמנו.
ואותם ההרים, הנחלים והקרח היו שם אלפים של שנים לפניה ועודם נחים בעצלתיים במקומם. הם שם כדי להשאר ולצחוק על כל אותו הקהל הנאסף כדי להתפעל מהם. בשביל מה הם נאספים כאן מכל קצוות העולם? תוהים הם תמיד בקמטוטי שחוק של סלע. הם היו והם יהיו כשזכרנו ימחה ולא ידובר בנו עוד. הם אלה שמביטים בנו כתופעה מוזרה, קוריוז חולף של ההיסטוריה.
אז למה עם כל הרצון הזה לשלוט ולהוביל שמוטבע בהוייתנו נותרנו כל כך אומללים? למה אנחנו מגיעים ליעד שאנחנו מסוגלים רק לפנטז עליו כל כך הרבה זמן וכשהוא שלנו סופסוף אנחנו נסמן "וי" ונעבור הלאה? למה אנחנו לא מסוגלים להינות מהנוף בדרך? מדוע לעולם לא נעצור ונעריך את ההישג? אנחנו ממהרים וברור שזה לשום מקום. בכל פעם שאנחנו מתארים איזשהו מקרה בפני אדם אחר אנחנו אומרים את המילה "בסוף" כדי לתאר אחרית דבר.
אין לנו "בסוף"! הסוף הוא רק בקבר!
אני מוכרחה ללמוד ליהנות מהדרך. אני מוכרחה ללמוד ליצור דרכים חלופיות מדי פעם כדי שלא אשקע לשגרה, כדי שאוכל להעריך באמת את הנוף. אני מוכרחה להבין שנקודות הציון הגדולות שכולם מסמנים לעצמם בחיים הן לא בהכרח מתאימות עבורי ומה שלאחד נראה כמו אנקודטה לשני יכול להיות עולם ומלואו. אני רוצה לגלות שבעולם השטוח והמטומטם שאני חיה בו יש איזשהו עומק נסתר מעיני, אני מקווה יום אחד למצוא מציאות שלא תרגיש לי דביקה ומצחינה כמו זו שאני מדשדשת בה כעת. אני רוצה להאמין שיום אחד אצליח להדליק את האור שאבד לי.
אפשר בבקשה לפרוח?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: