בלוגהה

אחרי שבעה חודשים של מריחות ועצלנות, היום סופסוף הגשנו את הפרוייקט! לרשימה בצד ימין נוספה עוד קו שמעלה לי חיוך על הפרצוףי עכשיו כשאני יכולה להרוויח עוד זמן פנוי ולהפסיד כאבי ראש ולחץ. האח!

היום לאחמ"שית שלי בעבודה הייתה יציאה שנורא הצחיקה אותי.

~רקע~

כמו שאמרתי, אני עובדת ברולדין, שם מוכרים חוץ ממאפים גם כיכרות לחם וסנדביצ'ים, אם נשאר מהם משהו בסוף היום, אנחנו מביאים אותם למנקים של הקניון שבאים בלילה או לאנשים מהעמותה "משולחן לשולחן".

~סוף רקע~

כשהסתיימה היום המשמרת והיינו בלחץ של הסגירה, הגיעה גברת חרדיה נחמדה שלא הייתה מהעמותה ושאלה אם נשאר לחם שאפשר לתרום. אחראית המשמרת ענתה לה "אנחנו כבר תורמים לשולחן לחמישה".

בראשון לחודש הנוכחי התחלתי לעבוד כדלפקיסטית בסניף תל אביבי של רולדין יחד עם חינה. התנאים נראו מבטיחים- 22 ש"ח לשעה עם בוס נחמד ומבין, קולגות  שנראו מסבירי פנים וחברה טובה שתעזור לשעות המתות לעבור במהירות. ארבע משמרות בשבוע, שמונה שעות כל אחת אמורות להצטבר למספרים ארבע ספרתיים שאמורים להכנס לחשבון הבנק שלי, הישג אישי שלא נראה כמותו כבר שנה וחצי.

אמנם חלפו רק שבועיים מאז התחלתי ללבוש החולצה השחורה עם העיגולים הכתומים באופן כמעט יומיומי, אבל עד עכשיו הספקתי להבחין במספר דפוסי התנהגות שיש להכחיד. אני קוראת מכאן לכל לקוחות רולדין באשר הם, שימו לב לרשימה הבאה ואנא המנעו מלגרום לי לקלל אתכם בלב.

1. "שימי לי בשקית שניים מאלה, ושלוש כאלה"- החנות שבה אני עובדת בנויה כך שבצד של נותני השירות הרצפה, ועימה גם הדלפק, גבוהים בכחמש עשרה סנטימטר יותר מהצד שבו הלקוחות נמצאים, כך נוצר מצב שהויטרינה שדרכה משתקפים המאפים ושלטי ההסבר הקטנים נמצאים כמעט בגובה העיניים שלכם אבל בערך בגובה התחת שלנו. ברור שלהתכופף במשך מאות פעמים במשך שעות זה די מעייף ודופק את הגב והברכיים- תלוי איך מתכופפים, אבל כשצריך להתכופך כדי לתת לאנשים את המאפים שהם רוצים אני לא מתלוננת (הרבה). הבעיה שלי היא ההמונים הטיפשים או העיוורים שמתעלמים משלטי ההסבר ובנוסף לרכינות ההכרחיות הם גורמים לי להתכופף שוב ושוב כדי לבדוק לאיזה בורקס בדיוק הם מתכוונים כשהם אומרים "זה".

עד לא מזמן עוד הייתי פראיירית והתכופפתי אינספור פעמים תוך כדי מחיית דמעה וזמזום הפרומו של "מגה גלופלקס", אבל נמאס לי מזה ולכן כל מי שנוהג כמו אידיוט אני משיבה לו בטון של "היית ילד רע ואני גננת אלימה" "מה זה 'זה'? איזה מאפה אתה רוצה?". 

2. "זה טרי?"- אחרי השעה שש אחה"צ מחיר ככרות הלחם צונח ל-9.99 ש"ח לכל כיכר, ולכן תמיד איפשהו לקראת הערב יש מגפת לחמים שבמהלכה אני צריכה לפרוס במכונה מסורבלת את כל הכיכרות כולל אלה עם כל הקמח עליהם ושמלכלכים את החולצה השחורה והיחידה שלי בטירוף. לפני כמה ימים כשהייתי במשמרת ערב המגפה החלה סביב שמונה או תשע. המון אנשים מסרו לי את הלחם לפריסה, כשכולם יודעים שירידת המחירים נובעת מכך שזה כבר סוף היום, ואמנם הלחם ישב מהבוקר על המדף אבל זה לא מאוד נורא ובכל זאת מדובר בלחמים מיוחדים בהנחה משמעותית. כולם כנראה ידעו זאת, חוץ מדביל אחד שמסר לי את השקית שלו בפנים מעורערים, ושניה לאחר מכן עיווה את פניו ושאל "זה טרי?".

אותה הגברת בשינוי אדרת מופיעה גם ביחס לסנדביצ'ים או למאפים אחרים שבד"כ לא נשארים יותר משעה על המדף. מה שמוזר הוא שכמעט תמיד השאלה נשאלת בהבעת גועל, ותוך כדי קירוב הראש, מה שנראה כאילו הם מנסים לומר לי "נו בינינו, אנחנו מכירים מלאנתלפים זמן ואת יכולה להגיד את האמת".

3. "תמליצי לי"/"מה יותר טעים?"- טוב, אמנם אני לא מצפה מהאנשים שידעו שאני שם רק שבועיים ושלא אכלתי שם כמעט כלום, אבל אני מניחה שקצת שיקול דעת לא יזיק. כלומר, זה הגיוני שעובד במקום מסויים יכיר את הדברים הקטנים ואולי את הבינוניים במקום העבודה שלו,כשבמקרה שלי מדובר בסנדביצ'ים, האייס קפה והמאפים, אבל למה לעזאזל אנשים שואלים אותי לגבי עוגות מוס שעולות מאה וחמישים ש"ח?

 אבל גם אם זה הגיוני שעובד יכיר את האוכל מהעבודה שלו, זה עדיין טיפשי לשאול אותו כי "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח".

4. "תביאי לי שני קוראסוני שוקולד"..."רגע! זה לא מה שביקשתי!"-  אני לא יודעת במה האכילו את האנשים האלה בשטייטל, אבל מסתבר שיש המון אנשים שלא מבדילים בין קוראסון שוקולד שהוא גדול, תפוח ומזמין לרוגעלכים שהם קטנים, מעפנים ונוטים להתפרק. ואז אני צריכה להדפיס להם פתקית שוב.

5. "רגע, כמה זה יצא?"- בחנות מקובל שמזמינים אצל הדלפקטיסטים את המאפים והעוגות, הם שוקלים אותם ונותנים פתקית מחיר על המאפים שנשקלו ולאחר מכן את השתיה מזמינים בקופה ושם גם משלמים. הפתקיות של הדלפקיסטים עושות לקופאים חיים קלים והלקוחות יודעים בעזרתה כמה עליהם לשלם ורואים בדיוק כמה שקלו המאפים שבחרו. ולכן, למרות כל ההגיון והפשטות הזו, יש יותר מדי אנשים שלמרות שהפתק ניתן להם בידיים הם מסתכלים עלי ושואלים אותי כמה זה עולה במקום להסתכל על הדף שבו התשובה כתובה שחור על גבי לבן. ולמען הסר ספק, הסכום כתוב בגדול.

6. כאלה שמשחקים אותה ראש קטן- אז כמו שנאמר בפסקה הקודמת הדלפקיסטים צריכים גם לשקול את המאפים, אבל יש מספר עוגות שלא צריך לשקול ולהן מחיר קבוע ובמקרה כזה פשוט שמים אותן בשקית יחד עם המאפים שכן צריך לשקול. הבעיה היא שהקופאי לא יודע על הדברים שלא כתובים בפתק ולכן הרבה פעמים יצא לי לראות איך אנשים כמעט משלמים רק שקלים בודדים על שקית מאפים- שזהו באמת שוויים, ועוגות שעולות למעלה מארבעים שקל. מה שמפתיע זה שהלקוח לא מתקן את הקופאי אף פעם, וזאת גם כשזה נראה לא הגיוני וגם כשאני כבר טורחת להגיד ש"המחיר בפתקית זה רק על השקית מאפים".

טוב, בטוח היו עוד דברים, אבל אני כבר עייפה מכדי לחשוב על זה עכשיו.

לילה טוב.