בלוגהה

ראיתי עכשיו את תוצאות הבגרות במתמטיקה (כןכן, כבר משקיפה על 26 ועדיין מתעסקת בחרא הזה...) ובא לי למות.

השאלון שמשקלו 40% מהציון הכולל, זה שהיה לי יותר קשה במהלך כל הקורס הלך לא רע ודווקא זה שמשקלו כבד יותר, זה שהלך בסדר רוב הזמן חירבן לי הכל. הבעיה היא שהציון הסופי שהתקבל נמוך ב2.6 נקודות מסף הקבלה המינימלי אך עם זאת, עפ"י האתר, ישנה אפשרות להתקבל אם אעמוד בתנאי חלופי. מהו התנאי החלופי? ובכן:

למועמד ציון של 140 לפחות בפרק הכמותי של הבחינה הפסיכומטרית, וכמו כן, ציון הבגרות במתמטיקה (בהיקף 4 או 5 יח"ל) נמוך מציון הסף המתאים בלא יותר משתי נקודות."

את ה0.6 הנקודות שיש לי פחות אף מסף זה אני מניחה שיחליקו לי, אבל 140 בפרק הכמות בפסיכומטרי?! לו היה לי ציון כזה הייתי ניגשת כבר לבן גוריון.

הליך הגשת הערעור אמור לעבור דרך התיכון שלי- מורה שם יבדוק את המחברת ואם יחליט שיש טעם לערער אז בוחן נוסף יבחן את מחברתי אך  עלי לקחת בחשבון שיתכן כי הציון הסופי יהיה נמוך יותר מזה שהיה לי מלכתחילה ועל ציון זה כבר לא תהיה לי זכות ערעור.

לא ציפיתי לציון בשמיים אך בהחלט האמנתי שאקבל ממוצע מספיק כדי להתקבל ועכשיו משזה לא קרה, כל הפרספקטיבה שלי השתנתה.

במקום לנסוע בכיף לחו"ל לשנה תוך כדי שאני מנצלת את הזמן ולוקחת קורסים בפתוחה ובחזרה לארץ מקבלת פטורים וממשיכה באוניברסיטה עכשיו אני אפילו לא בטוחה מה האופציות העומדות בפני. להמר על "אפיק מעבר?" זה דורש ציון ממוצע גבוה מאוד. בגרות נוספת או מכינה נראים לי כמו עונש עם כל הנושא של המעבר לחו"ל ואולי פסיכומטרי נוסף הוא הפתרון הכי הגיוני אך גם הוא בגדר הימור.

ואם לא אז מה, לפרוש למכללה? לו ידעתי מראש הייתי מצטרפת כבר לתוכנית הלימודים מטעם העבודה וחוסכת לעצמי את כל הבלאגן הזה. מה גם שאיכשהו תמיד ראיתי במכללה סוג של פשרה, היתכן כי הציון הזה צריך להוות לי תמרור לכך שאולי אני לא מספיק טובה עבור האוניברסיטה?

נמאס לי להרגיש כזאת כשלון- כל החברים מסביבי אחרי תואר או לפחות בשנה מתקדמת ואני אפילו לא התחלתי ועכשיו אפילו ההתחלה הזו הולכת ומתרחקת. נמאס לי להשקיע את כל המרץ, המיקוד וחיי החברה שלי ובכל זאת להתאכזב בכל פעם מחדש. נמאס לי להתעסק כל כך הרבה שנים באותם הדברים שרוב בני ה18 שמים מאחוריהם. נמאס לי להרגיש כל כך נחותה ביחס לסובבים אותי. נמאס לי שאנשים סביבי יודעים להציב לעצמם גבולות ולעמוד בהם, ונראה שרובם לא צריכים להשקיע כל כך הרבה דם ויזע כמו שאני נדרשת ובעיקר נמאס לי מהדמעות ומהתחושה המגעילה הזו שאני אף פעם לא אהיה מספיק טובה.

אחרי שכתבתי את הפוסט ההוא והרגשתי פראיירית ברמות אחרות על כך שאני מפספסת מסיבה שמאוד רציתי ללכת אליה בשביל מישהו שהרגיש לי כאילו השתין על בקשת, החלטתי שימות העולם ולמסיבה הבאה אני הולכת.

מדובר על מסיבת פורים מהעבודה, שבגלל שאני ומאות שכמותי עובדים בה במשמרות, האירוע מטעמה נחגג בכמה מועדים כדי שלכולם תהיה הזדמנות להגיע וזו הייתה האחרונה.

חשבתי שיהיה בעייתי להשיג עוד כרטיסים בגלל שכבר קניתי זוג למועד אחר ולא הלכתי אבל במייל ששלחתי להם ביקשתי כרטיסים נוספים עקב מצב חירום רפואי שמנע ממני (ובעיקר ממאמי) ללכת בפעם הקודמת- הכרטיסים אושרו.

חבר נוסף מהעבודה (נקרא לו סטייליסט) שכבר היה במסיבה קודמת ומאוד נהנה הצליח אף הוא להתקמבן על כרטיס נוסף וידענו שיש עוד חבר'ה טובים ממשמרת אחרת שיגיעו. כשסטייליסט סיפר לי על המסיבה, זרק באיזה שלב שיש חוץ מהרחבה המרכזית גם רחבה צדדית קטנה שמשמיעה ניינטיז. נייניטיז אמרת? מיד ידעתי את מי להזמין.

גהה: "שומעת, אז יש את המסיבה הזאת בסוף השבוע וסיפרו לי שיש שם רחבה שמשמיעה... ובכן, האם את מוכנה לזה?"

תפוזינה: ~מתלהבת~ "יוו! זה מתחיל ב-נ' ונגמר ב-ז'?"

אז כן, ידעתי שהיא תאהב.

החלטתי שלמרות שהמסיבה הזאת כבר יותר קרובה לפסח מאשר לפורים אני באה מחופשת.

אז על גופיית סבא לבנה ומכנס אפור התאבזרתי בשרשרת מגן דוד, עגילי חישוק גדולים, קעקועים של ילדים (האלה עם המים) על הזרועות והחזה, המון איפור שחור בעיניים, פאה תואמת וכנפי מלאך ותגידו שלום לאיימי ווינהאוס.

ואם התחפושת לא תצלח, חשבתי לעצמי, תמיד אוכל להתפשט לחזיה וחתונים, להשאיר את הכנפיים והופ! אני מלאכית של ויקטוריה סיקרט.

בכניסה נתנו לנו צמידים ששווים שלושה משקאות, וכל זה במטרה לרסן את כמות האלכוהול שתזרום לאנשים בדם.

המסיבה הייתה אחלה, תפוזינה לא שותה אלכוהול בכלל אז ידעתי שאני נותנת משקה אחד לסטייליסט והשאר הולך אלי.

ולרוב אני גם יודעת לשים לעצמי גבול, בעיקר בפאבים, יש איזשהו קו שאני יודעת שאם אני שותה עוד משקה אחד אז אני כבר לא אחראית למעשי. קו המים הוא נקרא.

אלא שניכר שבאירועים יותר פעלתניים כגון חתונות ו\או מסיבות הקו הזה מטשטש לי.

התעוררתי באחת בצהריים לבושה בתחתונים בלבד. אלה לא היו התחתונים שלבשתי אתמול ולא ראיתי את הבגדים מהמסיבה בסביבה אלא רק את שרשרת המגן דוד על הרצפה. לא הצלחתי להזכר איך הגעתי הביתה, הרחתי פאדיחה באוויר אבל ניסיתי לברוח ממנה וחזרתי לישון.

בשעה ארבע מאמי התקשר ושאל אותי אם אני זוכרת את אתמול בלילה.  

הוא אמר שבקושי עמדתי על הרגליים, שהקאתי והוא היה צריך לקלח אותי (וכל זה להזכירכם כשרגלו הימנית מגובסת), הוא אמר שיש לי מזל שהייתי עם תפוזינה כי כמו שנראתי אתמול, לו הייתי לבד עוד הייתי מוצאת עצמי קורבן אונס. 

רק כמה שעות מאוחר יותר דיברתי גם איתה והיא אמרה שזה בקטנה ושאף אחד מחברי לעבודה לא ראה אותי כשכבר הייתי במצב הקטסטרופלי שהגיע רק בסוף. אני התנצלתי מעומק הלב, אמרתי שאני חייבת לה מסיבת ניינטיז נורמלית (כי היו שם רק כמה מיקסים מעפנים כאלה של שירים מהתקופה ותו לא) ושאני מקווה שלפחות בחלק הראשון של האירוע היא נהנתה. אני רוצה לפצות אותה ביג טיים על כל הבלאגן שגרמתי.

אז עכשיו אני מרגישה חרא.

איכשהו הדברים האלה קורים לי אחת לכמה חודשים-שנה. ומדהים אותי איך שכל פעם למרות הפאדיחה העצומה ותחושת הגועל שאני חווה הזמן עובר ואני שוכחת וחוזרת על אותה הטעות.

מוזר איך שאני שמה את עצמי בכל פעם בקופסאות קטנות יותר ויותר, מלחיצה את עצמי ללמוד יותר, גם באמצע הלילה ודוחפת את עצמי לעשות יותר ולהספיק ואז אחת לתקופה הכל מתפרץ אצלי בסילון ענק של חוסר אחריות.

כנראה שזה משהו שיש לו צד משפחתי, יש לי עוד אחות כזאת, שיכולה לצפות בטלוויזיה עד שלוש לפנות בוקר ואחרי זה לשים להורים שלי פתק על הדלת שיעירו אותה בבקשה בשבע בבוקר כי יש לה משהו מאוד חשוב לעשות. 

אני והיא שתינו יכולות להיות עצבניות ונוטות למצבי רוח כמו הר געש המאיים להתפרץ.

ועם זאת, אחותנו היותר קטנה היא אדם מאוזן.

יש לה משהו לעשות מוקדם בבוקר? כבר בעשר-אחת עשרה היא במיטה, שעון מעורר אחד בפלאפון מספיק לה ואז היא מתעוררת בלי לקטר ועוד יש לה זמן לארוחת בוקר. לא פלא שהיא בטכניון ואני לא. 

אז למאמי הייתה ההזדמנות להחזיר לי כמו בומרנג את כל המשפטים שיריתי בו לפני שבוע על חוסר אחריות שמסב אי נוחות לאחרים (בגלל שבעטת בעמוד בטון הזה תקעת אותי עם כל עבודות הבית והסדר בדירה VS. מאמי צריך לקלח את החברה השיכורה שלו בשלוש לפנות בוקר בלילה שלפני בחינה), תפוזינה משחקת אותה קולית אבל אמרתי לה שאם זה היה הפוך הייתי נורא כועסת ואני בעיקר מאוכזבת מעצמי ומתה מבושה כשאני חושבת שאולי אחד החברים שלי כן ראה אותי במצב פגר ושאני הולכת לצאת השיכורה המטומטמת של העבודה, בגלל שאני יודעת שיש לפחות אדם אחד שיהיה לי נורא מביך לעבור לידו במסדרונות עכשיו ואולי גם קצת בגלל העובדה המגוחכת שכל האלכוהוליזם הזה נחת עלי כשאני מחופשת דווקא לאיימי ויינהאוס המנוחה.