כמה היא יפה, איך בחורה יכולה להיות כל-כך יפה?!
היא יושבת מולי, מסדרת את השיער מדי פעם מאחורי האוזן, את השיער הבלונדיני והיפה הזה שלה, ארוך וחלק ויפה כל כך. לפעמים היא מסתובבת לזרוק מילה אחת או שתיים, מחייכת את החיוך הניצחי הזה שלה, חיוך מליון הדולר, עושה את עצמה מבקשת עט או מחק, או כל דבר כזה, ומגיבה בילדודיות לקריאה החוזרת והנשנת של המורה-
"דנה את מוכנה כבר להסתובב?"
היא מסתכלת עליי בעיניה הכחולות הזוהרות, מחייכת שוב וקורצת בשובבות. "נדבר בהפסקה" אומרת בלי קול.
"נועם את רוצה לצאת מהכיתה עכשיו?" המורה פונה אליי. כל-כך בא לי להגיב על זה פעם, כבר מכיתה ז' בא היה לי להגיב, להראות שאני לא שקטה וחמודה, שאני לא נרמסת בקלות, אבל הסומק שוב מציף את הלחיים שלי ואני ממלמלת סליחה קטן בתגובה.
פעם ב- אני מצליחה להתקומם או לזרוק "לא דיברתי" בקול רם, ולישר מבט למורה, אבל זה מזכה אותי בנזיפות וצרחות, אז הפסקתי עם זה.
"מה את מסתכלת עליה? תסתכלי על הלוח, עוד מעט יש בגרויות ואת גם תצתרכי לעבור אותם."
"מה?"
הסתובבתי אל רון, הוא הסתכל עליי בחיוך זוהר, הנמשים שלו, והעיניים הכחולות-אפורות המחשמלות, הוא גם צמח נורא מאז כיתה י"א.
"מה רון? מה אתה קודח שוב? תקשיב..על מה היא בכלל מדברת?"
רון ואני סוג של ידידים טובים. הוא היה פעם ביישן כזה, עשה הכל כדי שלא ידעו שאנחנו ידידים, אבל לא נתתי לו.
אנחנו ידידים מכיתה א'. תמיד יושב לידי, לא משנה באיזה כיתה, תמיד איכשהו מצליח לשבת לידי. רק לידי הוא רגוע.
"מה זה מה נועם?!" התקומם רון.
"יענו איזה שיעור? אה..תנ"ך סבבה מה היא אמרה?"
"את חולמת את שמה לב? או שאת מאוהבת בתחת של דנה?!"
"איזה מאוהבת? היא בחורה רון, אני יודעת שקשה למוח הקטן שלך לקלוט אבל אני לא לסבית! לא כולם הומואים ולסביות כמוך מאמי, אז תרגיע."
"כן..סליחה." רון פלט ציחקוק קולני. "אני לא..תפסיקי כבר.את תזכרי עוד הרבה זמן את הנשיקה ההיא?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר!" כעסתי. רון הרים גבה.
זכרתי כל כך טוב. הוא נישק אותי, נישק ולא עצר, ואני גם לא עצרתי אותו, ידעתי שזה אמור לקרואת, פשוט ידעתי ורציתי שזה יקרה, עם איזשהו חלק במוח רציתי שזה יקרה.
וזה קרה.
חשבתי על זה מכיתה ח'. מאז כיתה ח'!!
"טוב..גם לי לא!" השיב. "טוב בואי נקשיב ודיי." הוא חטף לי את העט מהיד והתחיל לרשום במרץ. הוא אף פעם לא שקד כל כך בלימודים, אף פעם לא.
ידעתי שלא, כל כך ידעתי שהוא לא, ואז באיזהשהו שלב הוא התחיל ללמוד, רצה לרצות אותי, שכעסתי עליו תמיד שהוא חולם ולא לומד, את אמא שלו ואבא שלו, או סתם להראות לכולם שהוא מסוגל והוא יעשה את זה.
לא בדיוק ידעתי.
בהפסקה ניגשתי אל דנה ואמרתי לה בחצי קול "רצית לדבר?"
"כן." היא ישרה אליי מבט ואמרה בלי קול "מחר-אצלי ב-9 את רוצה לבוא?"
"כן." השבתי בבלבול. "מי עוד היה?"
"כולם..כל הכיתה..אבל מה אכפת לך? אני רוצה אותך לא את כל השאר. אני רוצה שתבואי, אני אאסוף אותך מחר ב-8 בערב סבבה? יומיים אצלי ואת תהיי כמו חדשה. אנחנו נעשה כיף חיים, אי אפשר כל הזמן רק ללמוד."
חייכתי, חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה, וכנראה גם היא.
באותו יום הלכתי הבייתה עם הרגשה שונה, בציפייה כבר לבוקר שלמחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
my_misterius_life