כשאנחנו לבושי סחבות,

כשהבית כבר לא בטוח,

כשקשה להבדיל בין ברקים למלחמות,

  כשבנינו לבין המוות מפריד קיר אחד מתפורר,

 כשסביבנו רק הרס,

 כשהחיים מלאי פרידות,

 כשיש צורך עז להגן על ילדינו מפניי החיים,

כשהיקר לנו מכל, כבר לא בהישג ידינו,

כשהמטר יורד, והוא אינו מטר של גשם או כוכבים,

כשילדים זועקים לעזרה מתוך פחד,

כשההריסות נהיות ביתינו,

כשאת הנופים היפים ביותר מזהמות מלחמות,

כשאמהות מאבדות את בניהן,

כשאכפת לנו רק מהפירסום,

כשאנחנו לבד בתוך ההמון,

כשאנשים נהרגים לחינם,

 כשרק מרחוק הכל ניראה יפה יותר,

כשאנחנו מרגישים קטנים,

כשמקיפה אותנו תהום,

כשהשקיעות והזריחות מפסיקות לרגש  ומאירות את המכוער והכאוב,

כשהקפיצה ניראית בלתי אפשרית,

כשאנחנו נאלצים לעזוב,

וכשאנחנו נאלצים לברוח,

כשאלו שצריכים להגן עלינו, פוגעים בנו בסופו של דבר,

אנחנו מבינים עד כמה שהחיים בגדו בנו. וגם אז, הקירבה והאהבה מחזקות אותנו לאורך כל הדרך.

אנחנו זקוקים אחד לשני. כי בלעדינו, מי ישנה את העולם?