שלב ביניים
אני מרגיש כבול באזיקים ביד אחת לגדר האגרוף ויד שנייה נמתחת בכוח אל הצד השני
אני רק רוצה למשוך
חזק כל כך
כל כך עד קירעון
עד מריטת שורשים
עד שליפת הברגים
שכל האדמה, הבטון, החבלים וקרב האגרוף הזה יילקח יחד איתי.
להתחיל לרוץ ולהרגיש זוחל
מרוב משקל שאני סוחב על כתפיי
עולם שלם של מחויבות, הר עצום של אחריות
כמה בקשות וטענות, ציפיות ואכזבות
הכל זוחל יחד איתי, כמו שק צעצועים
כמו החיים.
הגענו לשלב הזה. היום שכולנו ניסינו להתחמק ממנו.
היום בו מחליטים להמשיך הלאה.
אחד עזב לשמיים, אחד עזב לדרום ואחד בעוד 3 חודשים עוזב למסע אחר החלום שלו.
אמא אחת, אלמנה ובודדה
בבית גדול מידי עבורה ועבור הארנק שלה.
כמה עוד אפשר להתחבא מהתמונות? הזיכרונות? הרגעים? הריחות והצלקות?
הדלתות אותן הוא פתח, הקירות שליטף, המראות שפניו השתקפו דרכן...
הזמן לחפש משכן אחר, מיטה אחרת לישון בה, כרית אחרת לחבק.
הפעם בלי הרהיטים אותם הוא בנה, הצלחות מהן אכל, המנגינות אליהן הוא בלבד היה מאזין.
בלי העניבות, ההמצאות והילדים שלו.
מקום אחר בו לא תרגישי לכודה לכל העבר שעוטף אותך.
ואני? מה איתי באמת?
מה עם הכלובים שבהם אני לכוד?
התמונות הזיכרונות הרגעים הריחות והצלקות שלי יש?
החיבוקים והליטופים במיטת הקומתיים שלי, החדר שהוא בנה רק בשבילי, המנגינות שהוא הכיר לי, הצעקות שעדיין מהדהדים בין החדרים,
מה עם כל העבר שלי?
אמא. אני עדיין אוהב.
ארדוף אחר החלום שלי... ולאן אחזור?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Mr Brightside