אני לא יודעת במה להתחיל, הכל בעצם מתגבש לבליל מר- מתוק של זכרונות ומילים. כואב אבל זה בעצם מה שמדרבן ונותן את הכח להמשיך הלאה. כל מילה נחשבת. כל מבט, כל מעשה, הכל נחקק באחורי הזכרון במקום חשוך ונשלף משם כשהרגל סוטה לרגע מהדוושה, מטביע בייסורי מצפון ובדמעות שאי אפשר לתת להן לצאת כי לא יבינו אותן, וכבר נמאס לנסות להסביר.
המילים ממשיכות להדהד בזיכרון במן הד מעומעם כזה שלא נעלם אף פעם. תחושת החולשה, החוסר חשיבות, הגועל העצמי אף פעם לא נעלמת. ההגיון כבר לא עובד, כבר אי אפשר לראות ברור כי הכל מסולף ומעוות וכל כך לא אמיתי.
מרוב שקרים לא רואים אמת. מרוב כאב נגמרו הדמעות.
את מנסה לבנות את עצמך גרגיר אחרי גרגיר, לנסות להשלים עם מה שיש, עם מה שאין, ואז בא מישהו ומרסק את העבודה הקשה לרסיסים, שובר אותך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
את לא מראה כלום. כי להראות זה חלש. ואת תמיד בשליטה מלאה. חלש זה לא בלקסיקון שלך.
את פונה למוצא היחיד שאת מכירה. את מקווה שזה יעבוד.
ובעיקר, את מקווה שזה לא יהרוג אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
