איבדתי את עצמי.
לא פתאום, מזמן.
הייתי כל כך עסוקה בלהמציא את עצמי מחדש, שאיבדתי את מי שהייתי.
אנשים לא מכירים אותי אחרת. רק בתור זו שיש לה תמיד מה לענות, העוקצנית, הכלבה. אבל אני לא.
אני מתגעגעת למי שהייתי. לשקטה, לעדינה, לביישנית. זו שתמיד הייתה שם לעזור. זו שידעה לסלוח.
כשאני מנסה לאמץ לחיקי את האני הישנה אף אחד לא מזהה אותי. זה צובט טיפה בלב, כי אני אחרת לא מתקבלת. אני תקועה בזהות של בן אדם שאני מתביישת להיות.
אבל אז מצד שני, אני נזכרת כמה כאב לי פעם. איך סלחתי וסלחתי ונכוויתי שוב ושוב.
אני זוכרת את משאלת המוות ששפתיי היו ממלמלות כל לילה. אני זוכרת ואני רוצה לשכוח עד כמה רציתי למות אז.
אין לי זהות. איבדתי את מי שהייתי ואני לא באמת מי שאני עכשיו. אני כמו מן צל, משהו בין לבין. כשאני לבד בחדר מול הספרים שפעם היו החברים היחידים שלי אני חוזרת למה שהייתי. כשאני בחוץ, אני הכלבה הסרקסטית והאגוצנטרית הכי גדולה בעולם. זו שלא תהסס לרמוס אתכם אם יתאפשר לה.
אני רוצה את עצמי בחזרה. אני רוצה את סדר העדיפויות הישן שלי. אני רוצה את החיים שלי, לא את החיים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
