לפעמים, אני מצטערת שמנעתי מההורים שלי לעבור דירה כשהייתה אפשרות.
חשבתי שמה שיש לי כאן, זה הדבר הכי מקסים שיש. חשבתי לא טוב.
לפעמים פשוט מתחשק לי לקום, לקחת את כל הדברים שלי, להשאיר גוש זכרונות מעלה צחנה ועשן ולהעלם.
לברוח למקום חדש ולפתוח דף לבן שמדיף ריח מתקתק לא מוגדר.
במקום רחוק כל כך שהזכרונות מהחיים הקודמים לא יוכלו להגיע אליו.
שאף אחד לא יכיר אותי שם. שאף אחד לא ישפוט אותי שם.
אני רוצה לסמוך על אנשים, אני רוצה לחלוק עם אנשים דברים שמחים ועצובים שקורים לי, אני שונאת שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני כל מילה שאני מוציאה, אפילו בפני האנשים הכי קרובים אליי אני לא יכולה לנשום בחופשיות.
הלוואי והיה עולם כזה, שבו פעילות הפנאי המועדפת על אנשים לא כוללת דקירות בגב.
מקום שבו המסכה היחידה שלובשים זה בפורים.
חבל שהוא לא קיים, אבל אני אסתפק גם בשינוי סביבה.
נמאס לי מהאנשים מסביבי, נמאס לי לא לצפות מהם מכלום. לחיות על מין תדר ישר שנמשך ונמשך. בלי ירידות, בלי עליות.
בלי שמחה ובלי אכזבות.
כשלא נושמים בחופשיות, לא אוהבים בחופשיות.
אף אחד לא מכיר אף אחד, כי שם זה לא בן אדם.
זה פשוט מן מוות חי כזה, חנק ומועקה תמידיים.
החוסר ביטחון הזה שמכרסם בלב ופשוט עושה הכל קשה יותר.
נמאס לי מזה. פשוט נמאס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
