What was meant to be, will always find it's way

זה בא והולך.

כמו מן הצטננות כזו שמגיעה בתחילת החורף ונתקעת שם עד תחילת האביב, רק שזה כאן בלי קשר לעונות השנה.

וברגע שאני חושבת שזהו, נעלם, ואני נושמת לרווחה ומנסה לחיות בשקט, זה חוזר ומוכיח לי כמה שטעיתי. כמה שאני פצפונת מול כל העניין.

אין לי שליטה על זה. אני לא בטוחה שהייתה אי פעם, וגם אם כן הרי שזו נעלמה מזמן. המושכות החליקו מהידיים שלי ואני דוהרת במהירות עצומה בלי יכולת לעצור. לאן? מפחיד אותי רק לחשוב על זה.

לפעמים, אני מייחלת שהיא תיעלם. שתיתן לי לנשום בשקט פעם אחת ולתמיד.

אבל לפעמים, היא הדבר היחיד שמחזיק אותי על הרגליים. מן מטרה אחת ברורה כשכל השאר מעורפל.

ובין כל הקולות המנוגדים, של הבעד והנגדה יש את הקול שלי. כבר לא צלול ולא בהיר כמו פעם. הוא מנסה להזהיר, אבל כבר אי אפשר לשמוע.

זו תחושת גועל עצמי שלא מן העולם הזה. גועל ושנאה.

ואי אפשר לחיות ככה.

נמאס לי. זה פשוט גדול עליי.

לא יכולה להתמודד עם זה. פשוט לא.