כשאין לך מסגרת את מרגישה שאת שום דבר. הבוקר לא בוקר והלילה זה רק שמיכת אפלה אין סופית.
השעות מתערבלות זו בזו, מותחות את הדקות, השניות והיממות עד אשר אי אפשר להבחין בין רגע לשבוע.
את רעועה, בלתי יציבה, ממוטטת. אין דבר שיחזיק את ראשך מעל המים, אין דבר שיגרום לך לרצות לעשות את זה.
את חסרת שליטה, זורמת עם הכל לאן שהכל זורם, בלי דאגות בלי לחצים. את לא מוצאת אף אחד אבל גם אף אחד לא מוצא אותך וזה מוצא חן בעיניך משום מה. האף אחדיות הזו. מן חופש מוחלט כזה.
בסופו של דבר השגרה חוזרת. מכה אותך במן הלם ענקי שכזה ומפילה אותך ארצה. הבוקר שוב בוקר והלילה שוב מאיים לבלוע אותך לצד אור העששית המעומעם.
השעות נוקשות ומדויקות ואוי אם תברח דקה. הכל מתקתק בקצב. יציב. תקיף. מדויק.
כל כך הרבה דברים לעשות. מטרות. רצונות למלא חלומות להגשים. להוכיח, להרוויח, להצליח, לשנות.
השליטה בכל מקום. זורמת בכל עורק וריד ונים בגופך. כמו סם ממכר, משכר, מחייה.
לחצים, דאגות. פחדים, התמוטטויות. צעקות נהרות של דמעות ושקט. הכל מוצא אותך פתאום ואין לאן לברוח.
אף אחד לא יכול לברוח מעצמו.
אין מה לעשות. הולכים עם זה עד הסוף, יהיה מה שיהיה. פתאום לא נראה כאילו זה שווה לחיות בלי זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
