What was meant to be, will always find it's way

אני לא יודעת במה להתחיל, הכל בעצם מתגבש לבליל  מר- מתוק של זכרונות ומילים. כואב אבל זה בעצם מה שמדרבן ונותן את הכח להמשיך הלאה. כל מילה נחשבת. כל מבט, כל מעשה, הכל נחקק באחורי הזכרון במקום חשוך ונשלף משם כשהרגל סוטה לרגע מהדוושה, מטביע בייסורי מצפון ובדמעות שאי אפשר לתת להן לצאת כי לא יבינו אותן, וכבר נמאס לנסות להסביר.

המילים ממשיכות להדהד בזיכרון במן הד מעומעם כזה שלא נעלם אף פעם. תחושת החולשה, החוסר חשיבות, הגועל העצמי אף פעם לא נעלמת. ההגיון כבר לא עובד, כבר אי אפשר לראות ברור כי הכל מסולף ומעוות וכל כך לא אמיתי.

מרוב שקרים לא רואים אמת. מרוב כאב נגמרו הדמעות.

את מנסה לבנות את עצמך גרגיר אחרי גרגיר, לנסות להשלים עם מה שיש, עם מה שאין, ואז בא מישהו ומרסק את העבודה הקשה לרסיסים, שובר אותך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

את לא מראה כלום. כי להראות זה חלש. ואת תמיד בשליטה מלאה. חלש זה לא בלקסיקון שלך.

את פונה למוצא היחיד שאת מכירה. את מקווה שזה יעבוד.

ובעיקר, את מקווה שזה לא יהרוג אותך.

What is Control?

Control. Holding on to control is a precious balance. Its listening to the right voices in your head, and
ignoring what everyone around you tell you is best for you. It’s about pushing your limits. It’s about not
giving in no matter how weak you feel, how ever strong the temptation may be.

It’s about redefining your character. You’re only as strong as your state of mind. Control lies in needing
very little, and being able to sustain yourself through sheer willpower. It’s taken to a place where it almost
becomes a superhuman power. “I need nothing, and I will prove it.” And so you do, day after day. Your
body grows weaker, but your mind becomes sharper to make up for what you physically lack.
Control takes on an almost holey significance to you, whether or not you can hold up to it. You’re
determined as hell to try.

"הכי" זו האופציה היחידה.