היום תעודות. נעלמה לי ההתרגשות שהייתה פוקדת אותי בשנים קודמות לפני הערב הזה. הייתי צועדת גאה לכיתה, ויוצאת עם גיליון מלאה ב90+ וממוצע מצוין. ואז אני ואמא היינו יורדות במורד מדרגות הבית ספר, שתינו נפוחות מרוב גאווה. אני זוכרת איך הייתי נכנסת לחדר, נוחתת על המיטה ופשוט נושמת לרווחה למשך כמה השעות הלילה הבודדות עד הבוקר והמחצית הבאה שתכלול המון לילות חסרי שינה, שקיות מתחת לעיניים ועצבים טרוטים.
הרצון שלי להיות הטובה ביותר בא לפצות על דברים אחרים. מצאתי מפלט בלימודים מכל הדברים שבחיי היום יום. את הכעס ניתבתי לעוד שעה של חרישה. את הדמעות ניתבתי לעוד תרגול. זה עבד טוב. הייתי מצטיינת.
השנה זה קצת קשה יותר. השנה הפח זבל שבראש עולה על גדותיו והרגשות בבטן עושים מערבולות ששום תרגיל ושום דבר לא ישקיט. אני חוזרת הביתה ושוקעת בשינה כי אני פשוט לא יכולה לתפקד. הציונים איפשהו שם במרומי
ה85+, אבל אני פרפקציוניסטית. אם זה לא 100 זה אפס. אין באמצע לצערי.
מקווה שאיכשהו אני לא אתאכזב יותר מדי הערב.
ואולי בעצם כן. אני צריכה מכה שתעיר אותי ותתמרן אותי לעבוד קשה יותר.
מעבר ללימודים, אני חוזרת לעסוק בדבר שפעם כל החיים שלי סבבו סביב. המפלט שלי, ההנאה הצרופה והפורקן שלי, הכתיבה. פתאום נפל לי האסימון שכבר יותר משנה שלא נגעתי במקלדת במובן האומנותי. שכחתי איך זה להתיישב מול המסך ולקום אחרי שעות עם הרגשה שבקושי חלפה שניה. אני לא חושבת שאני צריכה משהו מעבר לזה בחיים. לא בני אדם, לא כלום. תנו לי עט ופיסת דף ואני מאושרת. כמה התגעגעתי לזה.
אתמול נחתה עליי השראה ומילאה לי את הראש במליון עלילות שחשבתי שאני עוד שנייה מתפוצצת. הרי לכם תוצר שעות הלילה שלי.
***
המסך עולה.
הצופים יושבים מרותקים במושביהם שעה שבד הקנבס השחור עולה ומתרומם לאיטו, קפל אחר קפל , כאילו מותח את ציפייתם של האנשים עד קצה גבול היכולת. הצעירים בקהל זעים על קצות מושביהם באי נחת מהולה בסקרנות. קרני אור מבליחות מבעד למעטה השחור.
הוא ממשיך לעלות ועם כל סנטימטר נחשף עוד חלקיק בתפאורה עד שכל התמונה שלמה, כל חלקיקי הפזל במקום. מנצח התזמורת מתקדם בצעד גאה אל מקומו בקדמת השורה. הוא מנפח את חזהו הן בגאווה והן בעצבנות ומניף את ידיו.
המופע מתחיל.
בשמלת הסאטן הלבנה שלה היא נראתה כמעט כמו מלאך. היא נעה בקלילות, קצות אצבעותיה נוגעות-לא נוגעות ברצפת הפרקט הקרה עד כי היה נראה כאילו ריחפה ולא רקדה. מן החושך הגיחו לבמה דמויות נוספות, לבושות במלוא ההידור האופייני לימי הביניים ואלו התחילו לרקוד סביבה, יוצרות ניגוד מושלם בין שמלתה הלבנה למלבושיהם הססגוניים.
הגשם הלם בעצמה על גג בית האופרה העתיק. קולם העמום של הטיפות הניתכות בחזקה בקורות הגג המרקיבות נבלע במקצב התזמורת ורק תרם לאווירה הדרמטית ששררה באולם.
ניצוץ מתכת הבליח מחשכת התאים בקומות העליונות של התיאטרון אך זה נבלע באורם המסנוור של הזרקורים והנברשות שעל הבמה. דמות עטויה בשחור נעה בין מושבי התא, כמחפשת את זווית הראיה הנוחה ביותר.
המוזיקה גברה. כל הדמויות פינו את הבמה והותירו אותה ריקה עבור זוג הנאהבים. תנועותיהם תאמו באופן מוחלט את קצב המוזיקה, הם חגו בחינניות סביב קצוות הבמה, מספרים את סיפור אהבתם הגדולה. הבעות פניהם משתנות בלי הרף מחיוכים לדמעות בהתאם לעלילה, ידיו חובקות את גופה השבריר ושניות לאחר מכן היא כבר מרחפת בקצה האחר שעה שהוא נותר שבור במקומו. הם מסתחררים בעוצמה ובחושניות, כמו זוג שלהבות שניזונות מרגשות קהל הצופים.
הסופה בחוץ התחזקה. קורות האולם חרקו מכובד המים המצטברים עליהם והרוח החזקה הלמה בפראות בחלונות, מאיימת לנפץ לרסיסים את הוויטראז'ים עתיקי היומין. בד בבד תדרי כלי הנגינה התגברו. לא עוד קולות עמומים ושלווים כפי שהיה במערכה הראשונה. לא, כעת אלה היו צלילים חדים אשר פילחו את הדממה כמו חצים ויצרו סופה נפרדת מזו שהתחוללה בחוץ.
הגבר בתא זע בציפייה, כחיה המשחרת לטרף הוא נשען על המעקה, יד אחת חופנת את המתכת הקרה בעוד שהשנייה מגששת בעיוורון באמתחתי מעילו.
על הבמה נותרה כעת רק היא לבד. כעת כבר לא נראתה כמלאכית שלווה. היא נעה במהירות ובאינטנסיביות כאילו ביקשה לחרוץ תעלה עמוקה בבמה. על לחייה הופיע סומק אדמדם ואגלי זיעה ירדו לאיטם במורד צוואר הברבור שלה. ידיה זזו סביב גופה הצנום במהירות מסחררת ורגליה הקטנות טופפו במרץ שהעלה אבק מרצפת הבמה הישנה. בהגיעה לקצה הבמה היא החלה להאט, רגליה התכופפו בהכנה לקפיצת הסיום הגדולה. עיניה הצטמצמו בריכוז שעה שהרימה את ידיה באוויר ודחפה את עצמה מעלה בעוצמה. בחלקיק השנייה שהייתה באוויר הבליח ניצוץ מתכת נוסף מן התא העליון ביותר באולם. התזמורת נדמה. כציפור שנקטפה בפתאומיות ממרומי השמיים היא נחתה.
המסך ירד.
הצופים נעמדו על רגליהם. גל של מחיאות כפיים הציף את עברו החיצוני של הברדס שעה שצרחות אימה הציפו את חלקו הפנימי.
באותו ערב, לא היה הדרן.
***
בבלוג זה
בכל הבלוגים
