הסיפור האמיתי.

הפרק הראשון (:

קריאה מהנה!

1-

השתיקה הגדולה הזו, בלי לדעת מה ולמה, בלי לדעת לאן ואיך- שתיקה.

אני שונאת את השתיקות הללו, השתיקות שאין להם סוף.

"לא" הוא עונה לי, רגליי החזקות התרסקו על הרצפה הקרה, הידיים רעדו, ומעיניי גל של דמעות הציף את פניי.

שוב שתיקה, שוב אותה דממה שאני שונאת.

אין יום אחד שעובר לי בלי לחשוב על אותו רגע, על אותה שתיקה, על אותו יום- שמאז אני כזו. ואני שונאת את עצמי עכשיו, אבל את מי יש לי להאשים?

אני רוצחת.

הכול התחיל לפני שלוש שנים שהכרתי את עדי ורועי. הם היו החברים הכי טובים שלי, ומעולם לא היה לי זיכרון שבלעדיהם מאז אותה היכרות, אבל עכשיו, כול זיכרון הוא מכת חשמל כואבת, הגעגוע לאותם אנשים גורם לחשוב שאין טעם בחיי.

אני ורועי היינו זוג, אהבתי אותו בכול ליבי, כול רגע איתו גרם לי להבין עד כמה ברת מזל שיש לי אותו.

ועדי? הייתה חברה טובה כ"כ, אני זוכרת לטוב ולרע, אני זוכרת שהיא תמיד דאגה להיות שם עבורי, גם עם זה כי נכנס לי קוץ לרגל, ואני אוהבת אותה כ"כ, אבל בטיפשותי הרבה, בדרך המוזרה שלי להיות חברה איבדתי אותה, היא חסרה לי. ורק ככה הבנתי, איזה אוצר היה לי, ואיזה אוצר איבדתי.

בכול ערב בד"כ היינו יוצאים לפארק להיפגש, לשבת שם כול החבר'ה, והיה תמיד כייף ומצחיק, עד שיום אחד..גדלנו- אני מניחה, וכול החברים מצאו חברים חדשים, ואז נשארנו רק אני עדי ורועי- השלישייה.

******

שלוש שנים קודם:

אור אלכסנדריה כהן זה שמי, נולדתי בארצות הברית והגעתי לפה בכיתה א'. היום אני בת 16 כיתה י' ומתחילה את הבגרויות, אבל זה לא אמור לעניין.

היום הכרתי מישהי חמודה מאוד, שמה עדי חן, הכרנו דרך לוויה של דוד שלה, שהוא חבר של אבא שלי, משהו מסובך, ומצב זה הוביל אותנו לשיחה.

משם הפכנו להיות החברות הכי טובות, היא בנאדם נפלא עם לב מדהים, אבל קצת מפונקת הייתי אומרת.

מה שכן, "המוטו" שלנו בחברות שכול אחת משלימה את השנייה, וטוב לי לדעת שיש לי אותה.

בכול מקרה, הכול התחיל שהכרתי את דורון.

הוא היה המדריך שלי בקורס מנהיגות, שם אנחנו לומדים להיות מדריכים, ובתוך המסגרת הזו, למדתי להכיר את דורון, לא רק כמדריך אלא גם כחבר.

ואני והוא הפכנו לידידים טובים, דיברנו רבות, היינו יחד רבות, צחקנו והיה לנו טוב עם הקשר הזה.

ומה שלא ידעתי...זה שאני אוהבת את דורון, אהבה אמיתית.

"אהובתי? את רוצה להיפגש היום?" רועי התקשר לשאול לשלומי, כי לא דיברנו יומיים רצופים. "לא היום, אין לי כוח". עניתי לו, ובכול השנתיים וחצי שלנו יחד לא דיברתי אליו ככה, כאילו..חוסר עניין. זה היה מוזר לו ולי, וזה אחד הדברים שהובילו אותנו למצב שאנחנו בו.

אז אני יתחיל מהתחלה באמת.

"אני אוהב אותך, את יודעת?" הוא שאל אותי. "גם אני." עניתי. ואז הוא אמר לי "שמת לב שאת לא אומרת לי אף פעם שאת אוהבת אותי?" הייתי דיי מופתעת. "אבל אני כן" עניתי בהיסוס. ואז עדי הגיעה.

הגיע הזמן.

פתחתי את הבלוג.

אני רוצה שהעולם יישמע את סיפורי.

אני רוצה שיגיבו לי עליו.

ואני באמת מקווה שזה יקרה.