Excuse me but can I be you for a while
שקר כלשהו |
| 3/2009
עליות וירידות
מאז הפעם האחרונה שהראיתי פה סימני חיים באמת שאין שינוי מהותי בחיי.
נתנו לי קצת יותר אחריות בלשכה, לפחות זה. אני כבר לא משתגעת משיעמום כל יום.
היום היה לי בדיקה עם פסיכולוג לצורך המשך סיווג בטחוני (חצי שנה לפני השחרור, כל הכבוד לצה"ל)
ובאופן לא רצוני פשוט התחלתי לבכות. בלי סיבה. אני לא יודעת מאיפה כל זה בא. אני יודעת שזה לא נובע מהתסכולים של חיי היום יום. הרי כבר בכיתי מספיק עליהם. זה משהו יותר מובנה. אוטומטי. ככה פשוט הגוף שלי הגיב. וכששוחחתי טיפה עם הפסיכולוג על זה, הבתי שככה הגבתי בכל פעם שנבדקתי מקרוב ע"י גורם סמכותי כלשהו. בין אם זה הסחינה שבעל-פה באנגלית, או פסיכולוג כזה או אחר שבאתי אליו. אני חושדת שזה כנראה תגובה חרדתית ללהיות מושא מתחת למיקרוסקופ. להיבחן ולהישפט. הרי, עם כל הפגמים שאני טוענת שיש לי, איך אני אתקבל לכל דבר? כל כך מיק לי שזה לא רצוני. פשוט ישבתי שפ והרגשתי את הדמעות זולגות, את הגרון נחנק. אפילו רק מלחשוב על זה העיניים שלי נעשות קצת לחלוחיות. נורא. מעבר לזה אני באמת צריכה לצמח לי איזה עמוד שדרה כזה או אחר. ברצינות. אני יודעת מה אני צריכה לעשות אבל זה כל כך קשה לעשות את זהכשהאלטרנטיבה היא לא נוראית מדי. הרי מה זה משנה אם אני אדפק עם הסגירות הקשות במשרד, כל עוד זה לא מעלה קונפליקט, הרי אין בעיה, לא? ועוד אני משרתת עם עוד שני זכרים שמה לעשות, דואגים לאינטרסים שלהם. שזה חשוב במידה מסוימת. רק חבל שאני נותנת לאנשים לדרוך עלי כמו שטיח יד שנייה. אבל היי, לפחות אני מודעת למה שאני צריכה לשפר
רק חבל שאין לי שמץ של מושג איך לעשות את זה.
אסיים בנימה חיובית כשאומר שהפסיכולוג הזה שרף לי יום שבו ~לא~ הייתי בבסיס. לפחות זה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
