על חולות ניצנים "לפעמים חלומות מתגשמים". כך אולי נכון הדבר לגבי החולמים הצעירים של תכניות הריאליטי, נוסח "כוכב נולד", שאת הערב שבו זכו לממש פנטזיה לא ישכחו לעולם. סיפורן של שלוש נשים המתגוררות בישוב ניצן מזה כמעט שלוש שנים מראה, כי על אותן החולות בדיוק לפעמים חלומות מתנפצים, ואת אותו הבוקר שבו התממש הסיוט הגדול ממנו כה יראו, גם הן לא ישכחו לעולם.
אתי עומדת על החוף ומביטה על הגלים. שמחה מהולה בעצב ניכרת על פניה כשהיא מעלה בזיכרונותיה את ביתה בישוב קטיף. "אני הכי מתגעגעת לזה שאני מגיעה מהעבודה ויורדת בשביל שלי לכל אורכו ואז פותחת את הדלת ורואה את הבית", היא מספרת. המושג בית, כך ניתן להבין, כבר איננו מובן מאליו לגביה, לאחר שהמקום בו בילתה 22 שנים מחייה הוחלף כלא היה. חוף ימה של ניצנים הוא אולי המקום בו היא חשה הכי קרובה לבית ההוא, אך בו בזמן הכי רחוקה ממנו. "כשאני רוצה להרגיש בית, אני באה לים, אבל גם הים הוא לא אותו הים. שם החול היה רך, פה הכול קשה", היא נאנחת בכבדות.
אתי (50), אם לשבעה ואומנית במקצועה, לבושה בקפידה וקשה להתעלם מהתאמת הגוונים שבין חצאיתה הירוקה למטפחת שעל ראשה. חדר קטן בחצר הבית משמש לה כסטודיו, ואליו היא הולכת כדי לחשוב ולעבוד על יצירותיה. ציורים, תכשיטים וכלי זכוכית דקורטיביים ממלאים את חלל החדר, ונדמה כי למרות היותם חפצים דוממים, מהם היא שואבת כוחות ואנרגיה.
שנתיים ושבעה חודשים חלפו מאז פינוי תושבי גוש קטיף לניצן, במסגרת "תכנית ההתנתקות", שהוביל ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. באתר הקראווילות, שהוגדר כ"זמני", גרות מאז כ-500 משפחות, שטרם יודעות לאן מועדות פניהן. הבטחות רבות הושמעו באוזניהן על מעבר למגורי הקבע, ממשלות כבר הספיקו להתחלף בינתיים, אבל הן עדיין כאן.
כמו אתי גם עמליה (52), אם לארבעה ילדים וסבתא לשניים, בילתה כמעט מחצית מחייה בגוש קטיף. עמליה נמנית עם מייסדיו של הישוב ניסנית, ולניצן עברה עם משפחתה באוגוסט 2005, לאחר הפינוי. דבר נוסף המשותף לשתיים הוא עיסוקן באמנות. אולם, בעוד שאצל אתי האמנות תמיד היוותה חלק משמעותי מהחיים, עמליה ששימשה כמנהלת מעונות לילדים במועצה האזורית חוף עזה במשך 13 שנים, התוודעה אליה בעיקר לאחר המעבר לניצן: "מאז הפינוי מניסנית מצאתי באמנות מקום של נחמה. הציורים שלי שעוסקים בנופי הגוש, הם ללא ספק, חלק מריפוי והתמודדות עם הגעגועים לעבר. מעבר לכך, זה גם מקור פרנסה".
משפחות גוש קטיף מנסות לשמר את העבר בצורה בולטת לעין. סרטים ושירים המתעדים את ימי ההתנתקות כמו גם תמונות ומסמכים, הם רק חלק ממלאי עצום של זיכרון פועם שמסרב להתפוגג. בניסיון להעתיק את חיי הקהילה, השכונות בהן נמצאות הקראווילות מסודרות כך שכל שכונה בניצן מייצגת יישוב לשעבר בגוש. "אם ניערו לי את השטיח מתחת לרגליים, לפחות אני יודעת שחנה שהייתה שכנה שלי שם, היא גם השכנה שלי כאן", אומרת עמליה.
עם זאת נראה, כי תחושת ההמשכיות והרצף עליה היא מדברת, אינה נתפסת אצל כולם באותו האופן. נורית (45) אם לחמישה ומורה לאנגלית שפונתה מהישוב גן – אור, מרגישה שיש לגונן כעת יותר על התא המשפחתי, גם במחיר של הזהות הקהילתית: "אני חושבת שאחד הדברים שהשתנו בתפיסה שלי מאז הגירוש, הוא שכל אחד צריך לדאוג לעצמו ולקרובים שלו, כי אין לדעת מה יקרה מחר".
החלום על חיים ומוות בפיסת גן העדן הפרטית, הוא החלום המשותף שנקבר בין הריסות הבתים על ידי מדינאים בצורת דחפורים, כך עולה מסיפוריהן של משפחות הגוש. האידיאולוגיה הציונית והתפיסה הפוליטית הן כמובן חלק מהעניין, אך מעבר לכך מדובר באהבה אמיתית לישות שנתפסה אנושית. "כל פעם שמתנגן שיר אהבה כלשהו של גבר לאישה, אני מייד חושבת על ניסנית", אומרת עמליה, תוך כדי שהיא מכינה לעצמה קפה ומתיישבת לראות, לראשונה, את טקס הפרידה מהישוב, שצולם ערב הפינוי. "ניסנית, סלחי לי, חבל לי עלייך. הלוואי שיקרה נס ונישאר מחוברות לעד", אלו הן מילות הפרידה של עמליה בטקס, שמהדהדות ממרקע הטלוויזיה לסלון הקראווילה, ומחזירות אותה אחורה ליום ההוא. בעיניים נוצצות, היא משחזרת איך רגע לפני העזיבה, קברה עם בעלה את "ניסנית" שהתגלמה בשיר אהבה שכתבה עבורה.
אצל נורית, הפרידה מהישוב גן – אור מלווה עד היום בתחושות של אשמה. "יכול להיות שלא עשינו מספיק. בסופו של דבר, גם אם שלא מבחירה, נטשנו", היא אומרת כמי שמכה על חטא. האצבע המאשימה שנורית מפנה כלפיי עצמה, מופנית גם כלפיי החברה הישראלית, שנתפסת כמי שכבר הספיקה לשכוח. תחושת הנטישה אף מתחזקת לנוכח האיום הביטחוני מהקסאמים שנדמה שעוד רגע מגיעים גם לניצן. "החמאס והג'יהאד האסלאמי הודיעו שיש להם טילים שיכולים ל'טפל' באלו שזרקו מהגוש. אין לנו מקלטים, אין לאן לברוח. אני מתלבטת אם לעמוד פה או לעמוד שם, איפה לחטוף את הטיל", אומרת נורית, כשהיא סוקרת בעיניה התכולות את קירות הקראווילה.
אתי שותפה לתחושות חוסר הביטחון, אך מודה שאת מרבית האנרגיות שלה משקיעה בחיזוקם של בני המשפחה האחרים. "בימים הראשונים שלנו כאן, שלחתי את הילדים לבית הספר, הבעל יצא לחפש עבודה חדשה, ואני ניצלתי את הבקרים לבד כדי לבכות. בפני אחרים, אני הייתי המחזקת, המעודדת, אוזן הקשבת של כולם", היא מספרת.
הכאב והכעס של מפוני גוש קטיף אינם עניין חדש. מה שמעניין לגלות הוא שהנשים הן הגיבורות האמיתיות בהתמודדות שאחרי הפינוי. כך עולה גם מדבריהן של עמליה ונורית שמספרות על בעלים שבורים שאיבדו את מעמדם וחשים בלתי נזקקים יותר, על ילדים שילדותם נלקחה מהם, ועליהן כמשענת לכולם, אשר רק בזכותה נמנעה הנפילה המתבקשת לתהום.
ל"גלריה הכתומה", גלריית האומנות של יוצרי גוש קטיף שהוקמה כשנה לאחר ההתנתקות, מביאות עמליה ואתי את יצירותיהן. שם, מוצגים הציורים שמביעים יותר מכל את מה שהמילים נכשלות לפעמים מלבטא. "העשייה האמנותית היא שמחזיקה אותי. דרך הצבעים שלי, שהם צבעים של שמחה ואור, אני מצליחה להתעודד", אומרת אתי. "מתוך העשייה, צומחת גם האופטימיות", מסבירה גם עמליה, שמדגישה שלמרות הדימוי הרווח, מפוני גוש קטיף אינם עסוקים בהתרפקות על עברם ורחמים עצמיים, כי אם מודים על תקופה יפה שהייתה ובוחרים בלהמשיך לחיות, למרות הכול.
לדבריה של נורית, האהבה לארץ ולמדינה רק מתחזקת, ויש לעשות הפרדה בינה לבין הכעס על השלטון. היא מצביעה על דגל ישראל שתלוי מעל למזנון שהביאה מביתה בגן - אור ומספרת בגאווה על בנה הקצין הקרבי שמשרת בצה"ל. בהקשר לצבא היא מוסיפה, כי אין בה כעס על החיילים שפינו אותם מבתיהם, כיוון שמבינה שלא יכלו לסרב פקודה. היא אף מצליחה להתעלות מעל תחושת הכאב האישית ולהביע הזדהות וצער על הקשיים שחשו בשעת מילוי הצו. "זה שבר להם את הלב לעשות לנו את זה", היא נזכרת.
הקשר הבלתי ניתן לניתוק מישראל מקבל משנה תוקף, נוכח האיום הביטחוני ליישובי דרום. "למרות הפחד מהקסאמים, אם ישאלו אותי עכשיו אם אני רוצה לחיות במקום אחר, התשובה היא לא. אם זה אומר למות כאן, אז אני מעדיפה למות כאן", אומרת נורית בנחרצות. באותה מידה של ביטחון, היא עונה בחיוב לשאלה אם הייתה חוזרת היום לגור בגוש קטיף, לו רק הייתה לה אפשרות כזאת.
זמניותו של אתר המגורים החדש אינה מאפשרת לתושביו, ככל הנראה, להיקשר אליו רגשית. הידיעה על כך שעקירה נוספת עתידה להתרחש היא שמונעת מראש את צמיחתם של שורשים חדשים על אדמתה של ניצן. אך למרות החלומות שנגנזו עם הפינוי ואלו שאולי לא יזכו כבר למימוש במקום הקיים, ישנם עדיין חלומות לעתיד עליהם מספרת עמליה: "עם המעבר למגורי הקבע, תחודש אולי האפשרות ליצור אווירה של קהילה. אני מקווה ששמחת החיים ותחושת הביטחון והיציבות יחזרו למשפחות שלנו", היא אומרת בחצי חיוך, ולוקחת לגימה אחרונה מהקפה שלה. האמונה החזקה, שלדבריה, לא התערערה גם לאחר החוויה המטלטלת שעברה, היא שמפיחה בה "ניצנים" של תקווה.
מלבד לחלומות הקולקטיביים הברורים מאליהם, אותם הזכירה עמליה, ישנם גם חלומות פרטיים. כך למשל הוא חלומה של אתי, שמאחלת לעצמה להתפתח מקצועית כאמנית וביום מן הימים אף לפתוח גלריה מצליחה משל עצמה. "השאיפה שלי היא ללכת הלאה, להסתכל קדימה", היא אומרת, ומתחילה לצעוד חזרה מחוף הים אל השביל שמוביל אל הקראווילה שלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
