אני שואלת את עצמי מה עשית שמגיע לי תמיד לסבול,
תמיד אני נופלת על הבנים שלא אכפת להם מהרגשות של אחרים אלה שהאגו שלהם יותר נפוח מכדור פורח.
כשאני חושבת על זה..הכל נראה מסביב מאושר וטוב...כל האנשים שאני מכירה שיוצאים עם מישהו הרבה זמן..
עם מישו שבתכלס אכפת לו, שרוצה לדעת איך עבר היום, אם הכל הולך כמו שצריך או סתם לדבר כי הוא מתגעגע..
לי אפעם לא יצא לחוות משהו לטווח כ"כ ארוך, המקסימום..חודש, וגם אז הייתי לא מספיק בוגרת.
בנים נוטים להעלם אחרי שהם מקבלים מה שהם רוצים, וגם כשהם לא מקבלים מה שהם רוצים[ כמו במקרה שלי לדוגמא -יש לי כ"כ הרבה מה להגיד לו אבל אני לא הולכת ליזום שום דבר, אם לו לא אכפת ממני, לי על אחת כמה וכמה לא יהיה אכפת ממנו..]
וזה מרגיז...כ"כ קשה לעשות את השיחת טלפון..אפילו אסמאס קטן ולהגיד שזה נגמר? לגמור את זה עם טעם מתוק?
אני כ"כ קרובה על לוותר על האהבה.
אני בנאדם שהחיי יום יום שלו מתבסס על אהבה, אני חייבת לקבל חיבוק או סתם נשיקה אני בנאדם חם ואוהב שאוהב לפנק ולהחזיר אהבה ושכל מה שהוא מבקש זה שיהיה למישהו אכפת ממנו, זו בקשה גדולה מידי?/
זה כ"כ חסר לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
