זאת אולי השנה הכי לא מורגשת עד עכשיו
אני חוששת שזה רק ילך ויורגש פחות ופחות
אולי אני טועה, אני מקווה שאני טועה...
ניסיתי להרגיש את זה
אם זה אתמול בעבודה שסגרנו את היילו ב8 ובאמת שלא נתתי לאף אחד אבל לאף אחד לקנות
ואם זה היום כששמתי שעון מעורר 10 דקות לפני הצפירה
וכשהדלקתי את הרדיו והקשבתי לכל השירים העצובים
הייתי בשבעה, ביום האחרון שלה, שזה לא ממש קשור....
ולקינוח ראיתי חצי מאמריקן X והפסנתרן עד עכשיו (כן, למרות שיום השואה נגמר כבר לפני כמה שעות טובות)
אמנם זאת השנה הכי לא מורגשת אבל אני חושבת שדווקא השנה, יותר מכל השנים שעברו התעורר בי זעם גדול כ"כ
זה לא ברור לי..
לא ברור לי איך אפשר לעשות את כל המעשים שנעשו מבלי להרגיש טיפה, אפילו טיפ טיפה חרטה או התמהמהות
להרגיש, להיות בטוחים, שכל המעשים שנעשו הם הכי נכונים בעולם
זה לא מגיע לאף אחד בשום מצב, הרג המוני שכזה
איך?
איך אפשר לירות באנשים סתם ככה בלי למצמץ, בלי לדמוע, בלי להסיט את הראש או לעצור את הנשימה?
איך אפשר להתרגל למצב כזה?
איך אפשר להפוך את זה לחיים? לשגרה?
אף פעם לא הבנתי
ובמיוחד השנה- אני לא מבינה......
ועכשיו אני אקרא לי אחורה את כל ימי השואה שלי, שכתבתי לי בבלוג הזה לאורך השנים עד עכשיו
ואלך לישון
אלך לישון ולזכור
לזכור ולעולם לא לשכוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
