זאת הייתה רותם.. היא עקבה אחריי?!
למה היא עקבה אחריי?!?! כוכך הרבה מחשבות.. =\
ואז פתחו לי את הדלת.. אמא של רועי הזמינה אותי להיכנס עליתי למעלה כאילו אני באיזה מרוץ..
עליתי במדרגות עד שהגעתי לדלת של רועי.. פתאום נתקפתי פחד!
דקירה חדה כזאת.? מכירים?! באיזור הלב..
דקירה כזאת לא של התרגשות.. דקירה של.. ארר לא יודעת איך להסביר!!
דקירה.. !.!.!
לא דפקתי בדלת! פתחתי תדלת בפאומיות..
רועי ששכב על המיטה קם כאילו הוא נבהל והתסכל אליי..
"מה את עושה פה?!"
"למה אתה לא רוצה לדבר ולהגיד שלום יפה?!"
"אני לא רצה לפגוע יותר ממה שפגעתי!"
"אבל אני רוצה להיפרד כמו בני אדם..! אני לא רוצה שתלך.."
העיניים שלי התמלאו דמעות, לא התביישתי לבכות ליד רועי..
רציתי שיראה כמה אני סובלת בגלל שהוא הולך..
"חכי כאן"
הוא קם יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת..
תהיתי לאן הוא הולך.. =\
אחרי 10 דקות הוא חזר.. וחייך
"חדשות טובות! מאוד.."
"מקרה??"
"אמא שלי דיברה עם אמא שלך, את טסה איתנו!"
"מה ?! לכמה זמן??"
"אממ . לכמה שתרצי ^^"
הייתי בשוק.. זה הדבר הכי לא צפוי שהיה יכול קרות..
מה לי ולניו יורק?! אפילו אנגלית אני לא יודעת!!
"מתי טסים?"
"מחר ב3 בבוקר אנחנו יוצאים מהבית.. הטיסה יוצאת ב8.. יהיה לנו זמן בדיוטי פרי"
"אז אני צכה לארוז..!! שיו שיו.. איך אני יספיק לארוז?? יש לי שלוש שעות.."
נפרדנו ויצאתי.. רצתי הביתה הכי מהר שאני יכולה..
נכנסתי הביתה.. כל החברים כבר הלכו.. רק דנה ותומר נשארו..
אמא ניקתה את הבית ודנה ותומר ניסו לעזור..
כשנכנסתי דנה קמה וחיבקה אותי
"קראנו את המכתב.."
"חח.. =]"
חייכתי.. דנה לא הבינה למה אני מחייכת.. ^^
"אני טסה איתם.. אני טסה איתם לניו יורק..!"
רצתי לאמא שלי ונתתי לה חיבוק ענקי.. היא נתנה לי את הכרטיס טיסה את הדרכון ומעטפה.. פתחתי את המעטפה.. היו שם המון שטרות של דולרים..
הייתי מאושרת! ידעתי שאני צריכה להקריב המון המון דברים: את החברים את המשפחה את הבית את הלימודים.. אבל זה לא עיניין אותי!
רציתי רק להיות עם רועי!
פתאום התחלתי לחשוב לכמה זמן אני יהיה שם.. ולכמה זמן הכסף יספיק..
אמא אמרה שלא אכפת לה לכמה זמן אני יטוס.. רק כשאני יחזור, אני יחזור בריאה.. וגם שאני יהנה..
דנה ניגשה אליי ונתנה לי חיבוק..
"אני יתגעגע.."
"גם אני.. מאוד מאוד.. אבל אני יחזור לבקר!! ;-]"
בזמן הזה תומר עמד לידנו ושתק.. כנראה מההלם שנכנס אליו.. שאני עוזבת אותו ככה.. בלי כלום.. בשניות.. הרגשתי אשמה.. אבל לא היה לי מה לעשות!!
"את באה לארוז?! אני רוצה לעזור לך!!"
"בטח בואי!"
התחלנו לרדת במדרגות.. הסתכלתי על תומר.. "אתה בא?"
תומר הניד את הראש שלו לצדדים.. [לא ><]
ויצא מהבית.. נשארתי ליד המדרגות, עומדת, המומה..
לא אופייני לתומר להראות את האכזבה שלו! בטח שלא לידי!
הלכתי לאמא שלי..
"אמא מי זאת הרותם הזאת?"
אמא חטפה הלם.. כאילו מאוד לא רצתה שאני יעלה אתה נושא הזה..
"אממ , היאא.. היא.."
היא גמגמה.. כאילו חיפשה תירוץ ופשוט לא מצאה..
"טוב בסדר.. הגיע הזמן לספר לך את האמת.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: