We're all together in this shit we call lifeאנחנו תקועים באותה הבועה, לפחות אל תפוצצו אותה. |
כינוי:
Joey's
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
Speak it out.
כוס אמא של הפוזרים. תמותו. זה ממש עיצבן אותי.
הם השוו את אופספרינג לגרין דיי ובלינק182.
הם לקחו זרם שלם, וקיטלגו אותו.
מילא.
אבל.. את הפאנק? לקטלג את הפאנק? סטיגמות! מוות! אנרכיה! שיפודי חתולים! שטן! שש-שש-שש! צימחונות! סקס! סמים! אלכוהול!
זין.
אני שומע פאנק. הרבה. הלהקות האהובות עליי משתייכות לז'אנר "הארדקור פאנק". כן, צבעתי את השיער לשחור. וכן, אני מסתובב עם ואנס/פאטצ'ים/סיכות/מראה זרוק בכללי. אבל לא, אין לי סממנים חיצוניים של פאנק. בטח ובטח שלא כמו שהם מתארים כאן.
מה גם, שנראה כאילו ערכו השוואה בין ה"אימו" ל"פאנק".
"ליריקה-
השירים לא אמורים להיות בעלי אופי פילוסופי מעמיק חלילה, דברים בסגנון
"חברה שלי עזבה אותי ואני לא רוצה לאכול" יעשו את העבודה."
הם כ"כ עיצבנו אותי.
אי אפשר לתאר עד כמה.
שיין. שהולך להגיב, ולא לשתוק. לעולם.
עריכה:
התגובה שלי
כמו שכתבתי בכותרת, הכתבה מעידה על בורות שאין כמותה. כל הקטע סביב סצנת הפאנק היא אינדיבידואליות. והכתבה הזו מבטלת את המטרה לגמרי. הכתבה מזכירה את כל המדריכים הראויים לשמצה "איך להיות אימו". ואם מגיעים לזה, המחבר ערך השוואה ברורה בין אימו לפאנק, אפילו אם הוא לא ידע או לא התכוון לכך. אתם תתקשו למצוא שירים בזרם הפאנק, המדברים על "חברה שלי עזבה אותי ואני לא רוצה לאכול", כפי שתיאר את זה. יש אנרכו פאנק ופוליטיקל פאנק, המדברים על הממסד. יש הארדקור פאנק וסקא פאנק, שנשמעים טוב. ומדברים על הכל. אין באמת הכללה ברורה, ולא כולם אנרכיים. להפך הוא הנכון, יש את האלה, התומכים במונרכייה.
כמובן שכתבה זו נכתבה בציניות ובהומור, אך אין אתה מצפה שנעבור על זה בשקט, נכון? בכתבה הוזכרו הסקס פיסטולס, אופספרינג, גרין דיי ואף בלינק182. גרין דיי ובלינק נחשבים כפאנק-פופ קליל, על סף הפאנק-רוק. אף אחד שבאמת מכבד את עצמו לא יכיר ברבים שהוא שומע אותם. אופספרינג זו להקה מכובדת, ואף הרמיזה הדקה שהיא וגרין דיי באותה רמה או ז'אנר, מעוררת בי חלחלה. מה גם, שענקית הסקא-פאנק NOFX (שהופיעה בארץ וזכיתי להיות נוכח), הלהקה הדגולה Rancid, או הלהקה המוכרת Ramones (שהשריד החי היחיד עתיד להופיע בארץ בעוד שבוע, ואני מקווה להיות נוכח) לא הוזכרו. מה קרה, יש רק צד שלילי בסצנה? יש רק סמים, אלכוהול, פירסינגים או קעקועים? זיופים וליריקה בוטה וחסרת כל טעם? סתם כמה פאוור קורדס בלתי מתחברים? לא. כמובן שלא. הבעיה היא, שבחרת להציג רק את השלילי והמזוייף. הוונאבי. "המודל לחיקוי".
אני מודע לעובדה שלדרוש להוריד או לצנזר את הכתבה יהיה חסר טעם, מה גם שזה בוגד באידיאולוגיית חופש הביטוי שאני כ"כ מתגאה בה. ושרוב הסיכויים שתגובה זו לא תתפרסם כלל. אך בכל זאת, ישבתי וכתבתי את זה. לפחות אם נפש אחת תקרא את הכתוב פה, ללא ריפרופים, אני אדע שזה שווה את זה.
נו, מה, לא כולנו רפי שכל. לחלקנו יש גם מוח פעיל שלא נהרס מפרק זמן ארוך של שימוש בסמים ואלכוהול, או סקס ללא אמצעי מניעה.
Punk's not dead!
הוא רק במוסד גמילה.
נקווה שיפרסמו אותה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
