We're all together in this shit we call life

גידלו אותי על ערכים, אהבה, שמחה. אתם יודעים, משפחה סטנדרטית שכזו.

עם כלב, ואח תינוק, וטלויזיה גדולה כזו.. יחסית לשנים הללו.

בית שמח, מאושר, מלא באור וחום.

עם גינה כזו כמו שרואים בסרטים, וגדר לבנה המפרידה בין הפרטיות של המשפחה לבין ההמוניות של הרחוב.

רק חיוביות. אושר ועושר, כמו באגדות. מן עולם מושלם שכזה. אוטופיה שכזו.

מה? מה זה? איפה אני? זה לא הסיפור שלי. זה לא סיפור בכלל.

לכל משפחה יש את הדפקטים שלה, לכל חיים יש את סיפורי הזוועה שלו.

אבל.. כשמבקשים ממך לספר על החיים שלך, עד כמה מעניינים שהם יהיו, אתה לא תמצא אף פרט על עצמך.

הדברים הכי עמוקים וסודיים שלך, יציפו אותך, ואתה תהיה על סף קריסה. דברים חיוביים? זין, לכו חפשו. אין כזה דבר. אין חיה כזו.

רק סודות אפלים.

אוטופיה בזין שלי.

מונכריה ללא עתיד.

רק אנרכיה תשלוט פה, עד כמה אירוני שזה נשמע.

אין חוקים, אין הגבלות!

תמותו. כולכם תמותו.

מאניה דיפרסיה שליטה!

יומולדת 80 לסבא שלי, זמן הברכות, אחי הקטן מברך:

"שתהנה בשאר הימים שלך,

...בתקווה שיהיו לך כאלה..."