We're all together in this shit we call life

בן-אדם. בן-תמותה חסר אונים.
נתון לחסדי הגדול מכולם, רחמים ונדבות. בזזו את כל רכושו.
ברגע זה, רגע המשבר, כל שנותר לו הם אמונתו וכבודו.
מתוך כבוד לאמונה, הוא פונה לתפילה. תפילה לזמנים טובים, ליום שבו יוכל להגיד שגאוותו נשארה איתנה.
אך ימים אלה דוחים, ודוחים את בואם.
ולאט, גם האמונה דועכת. ויחד איתה הכבוד.
זוהי עסקת חבילה מהגדול מכולם,
השפלה לא באה בחשבון.

וכך, הוא נשאר חסר כל.
"שלום, ממון. שלום לך, אמונה. שלום גם לך, כבוד.
נפרדתי מכם בצורה הוגנת."
הוא מילא את חלקו, והשתמש בכם בחוכמה.
ועכשיו, מה נותר לו?
רגשי אשם, על שבזבז את חיו, הקדיש אותם לו.
בושה, על שחיכה וחיכה לגאולה שלא הגיעה.
ובל נא נשכח את הצמא לחידוש, לשמחה, לגאווה ולנורמאליות.
כל אלו, דברים שנמנעו ממנו.
האין הוא מסכן?
רחמים ותנחומים זה לא חיסרון, או עלבון.
זהו יתרון, שאפילו לשנייה,
למישהו אכפת. באמת אכפת.

האם לכם אכפת?