אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

שעת לילה מאוחרת, עוד יום עבר ועדיין לא כתבתי כלום לבלוג, וזה לא שאין לי מה לכתוב, ההפך, יש לי הרבה, אך איני יודע איך לנסח זאת.

זה חלק מהתהליך שעובר עלי עכשיו, צבא, יקראו לו אנשים רבים,מוזר.

בצבא אתה לומד להעריך כל שניה כפי שכבר כתבתי כאן, אבל אתה גם יודע לבזבז את הזמנים הארוכים, והנה בזמן שקיבלנו שבוע חופשי מנסה להספיק הכל ונופל בין השבילים.

רוצה להמשיך את הקשר עם הישיבה, להראות להם שזה שאני בצבא זה לא אומר שאני כבר לא תלמיד הישיבה, וכשאני שם אני מתעדכן במה שעובר על הישיבה בהתהוותה- מספר על חוויות מישיבה מתהווה אחרת- תלם- שם עשיתי אבט"שים בשבועיים האחרונים וגליתי שכנראה שיש כזה עניין בישיבות חדשות, משהו של מסתוריות וחיפוש דרך- בנייה עצמית שהיא הבנייה הכללית, ולמרות ששם החברים מגיעים מישבות תיכוניות יותר רציניות ויש להם תמיכה מישיבת אם עדיין יש את אותם הויכוחים והבלבולים.

ואני רואה ש"בינות" התפתחה, וכבר איני מזהה את כל האנשים, בעצם כמעט כולם השתנו, חיבוקים עם חבריי הותיקים שחזרו מהשירות שלהם, דיבורים עם אלה שכבר הכרתי מביקוריי הקודמים והיכרות עם החדשים הישיבה נבנתה וגדלה, עדיין מחפשת לה את דרכה אבל הכיוון כבר מתחיל להתבאר, אפשר להיות מרוצים.

בצד השני, חושב שאני עדיין נער, חוזר לסניפי אחריי חודשיים שכללו את כל חודש ארגון כולל אותה שבת חגיגית שבה במקום להיות עם שרוך ועניבה עמדתי עם אפוד בראש מיגדל עם ארבע כיווני אוויר ובין הפוגה לסופה מנסה להזכר במילים של ההמנון ומגלה שגם אחריי כ12 שנים של חניכה שמהם 6 שנים של הדרכה ומתוכם כ3 שנים של פעילות מרחבית ועדיין איני יודע את ההמנון בע"פ, ופדיחות כי במפקד ביקשו ממני להיות קומונר ומשומה בסניף החדש אין את המילים על הקיר ואני מפזם אותם לעצמי בשקט.

ממשיך לנסות להוביל פרוייקטים, לתת דחיפה לחבר כאן, שיחת הידוד לשותף לדרך, מחשבות מתמשכות על תרומתי למהלך בעבר ואיך אמשיך גם עם מדים ירוקים לתרום לאלה עם המדים הכחולים-לבנים.

ואז עובר על לא תעשה חמור, ויוצא עם מדים צבאיים להפגנה בירושליים שם מחליף למדיי האזרחיים רק כדי לגלות שמול הכנסת יש רק את ככר-הלחם שזה מקום חשוב וקשה אך לי לצערי אין איך לעזור להם ואני גם לא יודע לאן מוביל מאבקם. מוזר, לא היה שם אף אהל מעיר האהלים של תושביי גוש-קטיף והרי רק ביום ראשון במטה אני הפצתי את הבשורה הזאת בטלפון לכמה פעילים ועכשיו כלום.

במוצ"ש, במהלך ההבדלה אצל סבתי הגיע אליה בן-דודי לוחם בפלס"ר צנחנים בעבר ומפק"צ בשב"כ כיום והסביר לי למה חשוב שלא לסרב פקודה, וזאת אחריי השיחת מ"פ ומג"ד על-כך שבסוף האימון המתקדם אנו עולים לקו לשמור על מורג, וכנראה נהייה שותפים להתנתקות, אמנם רק בעקיפין אך עדיין באיזור, והחברים במחלקה כבר מתבלבלים ונקראים בין העם והארץ.

ולא לשכוח את התורה, ברוך ה' כאשר הייתי בתלם למדתי בישיבה, אך באדורה יישוב ריק ודיי מפחיד, בתים נטושים ולא סמפטים, שם הלימוד היה קשה, והנה בבית נתתי לעצמי הקצבה של 5 פרים ובקושי שניים אני מצליח. כי רצונות יש הרבה אך בלבלולים יותר!

וכך כאשר עליהם יש גם את האימונים וחיי היומיום, והפלאפון שרציתי לתקן לי ובסוף נגררתי אחריי היצר לפלא' המשוכלל יותר ויקר יותר אך לא בטוח שטוב יותר.

וכל זה מבלבל מאד, ואולי נראה כאילו הספקתי הרבה אך צר לי ואלה היו רצונותיי ונקודות שהספקתי והשאר כאילו נעלם במרחבי הזמן הלא רב שבו נחתי מעט מהצבא.

במהלך השמירות יש הרבה זמן לחשוב, לתכנן ולסכם, לראות מה עשיתי וכיצד אני ממשיך, להתפלל אל הי"ת ולשיר לכבודו ובכלל.

באימונים הכל דחוס וכולם יודעים מה עושים ומתי.

ובחוץ הכל נמרח וכל מה שחשבת עליו נשכח...

אז זהו, סיימתי טירונות, עברתי את המבחנים, אני מוסמך 05 וחושב קדימה, אולי מכי"ם ואולי שאר דברים.

והנה השבוע כבר נגמר,

ואין לי מה להוסיף,

אז הרבה הצלחה

לכל מי שקרא עד לכאן

אתם מוזמנים להוסיף תגובה, סתם כדי שאדע לאן לכוון את הכתיבה והפרסום לפעם הבאה, ואם יש בכלל משהו שקורא או שכל הכתיבה היא לעצמי בלבד...