כאשר קמתי בבוקר, בעצם לא ממש קמתי כי היה לי לילה של שיפצורים לפני הנסיעה ועל האוטובוס עליתי לפני זריחת החמה, אבל כשירדתי בתחנה בב"ש, הייתה לי הרגשה טובה שכזאת שגרמה לי לפתוח בשיר.
התחלתי ב"מודה אני" מהדיסק הראשון של סיני.
ומשם ל"אור חדש על ציון תאיר" מההשכמות של חנניה בסיירים.
בהתחלה האנשים בתחנה היו דיי מופתעים, איך כזאת שמחה על הבוקר, אך לאחר דקות קטנות וכבר ראיתי חיוכים.
אני עובר ברמזור ומחייך אל האנשים שברכב, הם מחזירים חיוך.
אור חדש מתפשט...
התפללתי,
התפלה הייתה אחרת,
שמחה שכזאת,
אמרתי לריבנו של העולם בוקר טוב, וביקשתי ממנו יום חדש וחזק לעם-ישראל.
זהו, הסתיימו שמונע-עשר היום הראשנים בציר פלדפי,
אני כבר לוחם,
יש לי הרבה מה לספר,
הצבא זה מקום שלומדים בו הרבה על עצמך, על העם והעולם בכלל.
זה כייף!!!
J
גם שם אני מרבה לשיר, חבריי לפלוגה (כולל המכי"ם) אוהבים את זה ומצטרפים אליי,
הפייפאית (פקידה-פלוגתית) שאלה מאיפה כל השירים האלה,
החופ"ל ביקש שנשיר תוך כדי עבודה במפל"ג.
ועוד הרבה תגובות טובות.
יש לי חברים שמכירים אותי כבר מספר שנים,
הם טוענים שהעולם רואה בי מוזר וצוחק עליי.
יכול להיות שהם צודקים,
אבל אם ובעולם הקודר הזה שבו כולם מסתובבים עייפים ומודאגים,
אני שמנסה לחייך, לשיר ולקפוץ- נתפס כאדם מוזר- אז ממש לא אכפת לי וב:ה שירבו כאלה מוזרים שכמותי.
נסו גם אתם לשיר ולקפוץ, סתם כך
ותסחפו את כל הציבור שברחוב אחרייכם.
כמאמר שירו של אהרון רזאל
בוא נצא לרחוב
נשב בחוץ נשיר קצת יהיה טוב
כל מי שנראה -נזמין אותו לשבת אתנו ונראה
איך כל הרחוב תכף מתמלא מלא
באנשים שעוברים ועוצרים איתנו הם שרים
...
או שירו של עדי רן שמתנגן כרגע במחשבי
הכי חשוב זה להיות שמח*10
כי באמת העצבות והמרא השחורה זה ממש עבודה זרה.
יהודים הרבו בשמחה וב"ה יהיה טוב.
J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
