אז זהו, נגמרה לתקופה.
עוד שלב בהתבגרות.
תמיד ידעתי שזה יבוא יום אחד, אבל תמיד גם פחדתי ממנו.
היום שבו אני ארגיש לא שייך, היום שבו אהיה יותר לבד מלבד.
זהו אינו מכתב של ייאוש, גם לא ממש פרידה, הייתי קורא לזה הבנה מחודשת בחיי.
כן,כנראה שהייתי צריך שיעקרו לי שני שיניים ושאשר ללא מעש שבת אחת עד שהזדקק לרחמיי שמיים שישלחו לי כְּנס שבת-הרמת-רוח-העם (איזה שם ארוך), כדי שאוכל לראות את דור ההמשך, עושה, לומד, מתווכח –מתקדם!
וכך אבין שהנה, נעלמתי לתקופה, והעולם המשיך לצעוד ואפילו התקדם למקומות יותר טובים ויפים ואיש אפילו לא יודע על שלל הנפילות שהיו קודם. (ועל-כך אמר לי אחד ממורי-דרכי כאשר רק נכנסתי לעניין, שבע ייפול צדיק וקם- שבע פרוייקטים לא יצליחו ואז יקום אחד וינצח)
ושם אפגוש חבר שהתנתק אך הצליח שלא להיעלם וזה נותן לי גם תקווה שאם אלך לי עוד אוכל לחזור ואם לא לשם אז למקום אחר.
כי אין רק מקום אחד להיות בו ולתת בו, אז אם לא עם השרוך אתן במקום אחר.
אבל אולי הגיע התקופה שבה עליי לעצור וללמוד.
אני לא עוזב את החולצה והשרוך, הן יישארו בארון, אבל יותר לא אקפוץ ואחזר אחריי כל עניין קטן, הן יחכו לעוד יום שבו אתבקש להעביר שיעור או משהו מסויים- משלי.
הגיע הזמן להפסיק להציב שאלות לעולם ולהתחיל לחפש להן תשובות.
תורה ועבודה- השילוב המקודש הזה. אני עדיין מאמין שזה דבר אחד, ולא תורה כבסיס ועבודה לחיים ושאר העיוותים. הכל בה כמקשה אחת, אבל איזה מן סוג של עבודה אנו מחפשים, או במילים אחרות איזו מהפכה?
הישיבה תמיד הייתה חלק מחיי, מעולם לא הייתי רק מקפץ, אבל אולי משהו חסר.
אוף, אני לא בטוח בכלל...
צריך ללמוד וצריך גם לעשות!
צריך להמשיך את הקשר אל התנועה גם בזמן הלימוד!
צריך להציב שאלות וצריך למצוא להן תשובות!
אולי רק השבת הזאת לא הייתה בשבילי אבל השאר כן...
הקב"ה, אתה מנסה לרמוז לי כל-מיני דברים, שולח אותי לכל מיני מקומות ומפגיש אותי עם אנשים שונים, אבל אתה רוצה ממני, איך אתה רוצה שאעבוד אותך?
לאדם יש תקופות בחיים, אך יש גם שביל שבו הוא הולך, ואני ממשיך לזגזג לי על השביל שלי, הולך אלייך אך בדרכי שלי, לאן אתה רוצה שאגיע בסופו של דבר?
נדב :-) ש. בן 20 עם חולצה ושרוך.-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
