אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

זאת הפעם הראשנה (כזכור לי) שאני מביא סיפורים על אנשים אחרים עם פרשנות על דבריהם, למרות שרוב הקוראים לא מכירים אחד את השני, החלטתי שלא להביא את השמות עצמם מחשש ללשון הר או פרשנות לא נכונה, בכולופן אותם אנשים אולי יקראו את העמוד הזה, ועל-כן עליי לבקש מהם סליחה מראש אם לא הבנתי אותם, הם מוזמנים להגיב או לחזור אליי בצורות אחרות הידועות להם.

שיחות

זה התחיל בזמן ששמרתי, על הצג מספר לא מוכר; הוא הציג את עצמו כחבר בנ"ע, התחלנו לדבר מהנקודה של "איך מיישמים את החלטות הועידה" עברנו דרך למה בכלל צריך לעשות את זה, עצרנו בבירור הכוח שלנו כאדם עצמאי מול העולם הגדול, נסיון להציב מטרות גבוהות ועוד כל מיני בירורים אידאלים כמו איך יוצרים תהליך, גורמי השפעה וכד'. עברנו איזה כמה שיחות מעניינות, שאני למדתי מהן הרבה ומהפידבקים שלו אני חושב שגם הוא, כאשר אמרתי שאני לא בטוח שהדרך של בנ"ע היא הנכונה הוא נבעל, אך המשיך; בסוף הוא החליט ללכת על "דף כשרויות" כותרת שמעט ממעיטה מהגודל של דבר שכזה במקומות מסויימים. אני חושב שיש כאן עוד ניצן של מהפכה.

'אז מה יהיה?' אני מתריס כלפי חברי היושב על המטה וקורא בעתון עוד עמוד מזוויע על ההתנתקות, 'מה אתה תעשה? איפה תהייה?' והחבר מחייך ומחזיר את השאלה אליי, ואני לא יודע מה לענות, לא יודע איפה אהיה או מה אעשה, האם להשאר ולהיות חייל טוב אך זה אומר שאפעל גם נגד העקרונות והאמונות שלי, אולי רק לנסות צאת מהפעול עצמה אך גם לא לפעול למען העקרונות, ואולי מחשבה על פרישה...

החבר קורא לזה 'לערוק' ואני מסתכל מחדש, 'אז מה נעשה?'

יום שישי, הכנות אחרונות לכך שלא נצטרך בחילול שבת מיותר, והנה יש שני בקבוקיי דלק ללילה, טלפון, חברת הנהגת הנוער, חברת פורום, מספרת לי מה היא כבר עשתה בנסיון להפעיל את אותו הרעיון שעליו דיברתי גם עם הראשון, ואני מקשה קושיות, 'האם זה נכון?' 'מה זה יעזור?' 'למה דווקא בבנ"ע?' והיא בשלה, מאמינה בכוחה של התנועה מאמינה בנוער; מספרת לי על פעיליות אחרות שהיא שותפה אליהן, ואני בשלי, לא שבע מהפעילות, מחפש את האדיאל הגדול. אך מקולה נשמע שהוא קיים, אבל אין לה צורך לנפנף בו, היא פשוט רוצה להמשיך וליצור למען קידומו, אין לה זמן לשאלות מיותרות, עושים כאן ועכשיו (או בעצם בעוד כמה שבועות) אני נותן עצות ממה שלמדתי, מקווה שזה יעזור ומאחל בהצלחה.

שבת, התפלה מתחיל מעט באיחור, והכל נגרר, ההסעה למחסום לא מגיע, אז אנחנו ממשיכים, משהו יוצא לסדר את האוכל, מארגנים קידוש, ופתאום צעקה, מחלקה 2 עלו מייד על ציוד כך אומר המ"מ שלכם, ואנחנו מחפשים את ה'מדוגמת' (ספארי בלעז) אבל היא עדיין לא הגיע, מסיימים את כל ההכנות לארוחת שבת בעמדה, והנה היא הגיע ואנו עולים עליה במהירות, במחסום עוצר אותנו הקצין לבירור על האיחור אנו אומרים שזה לא אשמתנו, הוא מקשה 'ואם הספארי כן הייתה מגיע בזמן הייתם מפסיקים באמצע התפלה?' וכששמע את ה'כן' היה כל-כך מרוצה.

למחורת כשביקשתי ממנו להזמין את הרב לשיחה על הלכות הפסח לפניי החג הוא טען שאין זמן, ואני תוהה ביני לבין עצמי (אם כי בקול) האם באמת שיפצורים ונקיון הנשק חשובים יותר מפסח כשר בצבא היהודי? האם באמת זמנים הם יותר מקודשים מהקידוש והתפלה?

אנחנו בעמדה שניים, שומר שבת וזה שכבר לא, ולשנינו חוויות משותפות אך שונות, כל אחד מאתנו מחפש את האחת, כל אחד מוצא אותן במקומות אחרים, אך אפח'ד מאתנו עדיין לא מצא עדיין את מבוקשו, הוא עובר בטלפון על כמה מהאחרונות, אולי התשובה תשתנה, ואני נזכר בנסיונות הכושלים שלי, מקומות אחרים, דעות שונות אך רצונות דומים.

שנזכה להקים בית נאמן בישראל.

'שלום נדב, אני עושה סדר בבית ומצאתי ברכה ששלחת לנו, וגלתי שאתה הייתה מדריך ממש רשע', כך התחיל שיחה עם חניכה שלי (לשעבר-לתמיד), באותה ברכה עקצתי אותה על מספר דברים שהיא הכחישה גם אז ובטוח שהיום, אני מספר לה על ההרגשה הרעה  שיש לי בזמן האחרון ועל חיפוש מקומי, היא מספרת על התקדמותה בעולם, אני שמח לשמוע, ואז היא מספרת על מקומה של בנ"ע בחייה ובמקום מסויים אפילו אני כמדריך, קשה לי להאמין לזה, אך היא לא היחידה מחניכיי שטוענים שכן נתתי להם, אמרתי לה שהיא חיזקה אותי כי כיום אני לא רואה בפועל פירות, אני מרגיש שלא חידשתי כלום בעולם; אז היא משיבה שבחינוך לא רואים מידי וגם היא באותה תקופה לא הרגישה מקבלת אך במחשבה לאחור ובהשוואה למקומות אחרים היא דווקא מרגישה שכן היה שם משהו.

ראש-הישיבה שלי שלח אליי את אחד המנהלים של איגוד ישבות ההסדר, הרב כעס מעט למה לא נותנים לו לבוא ולדבר, וזה אחריי שדיברתי עם הרבנים הצבאיים, שלהם הבטיח המ"פ שנקבל יום מרוכז שכמובן שגם הוא התבטל לטובת איזו התנדבות ומשחק כדור-רגל שהרבה יותר חשובים. האיש מדבר בקול נעים, הוא רק רוצה את המספר של המ"פ לתאם את השיעור, זה לא כאילו הוא בא מלמעלה כי לנו החיילים הפשוטים לא נתנו, הוא רק בא לבקש, לאחר יומיים הוא חוזר אליי כי לא הצליח לתפוס את המ"פ אני מביא לו את המספר של הס', פתאום נמצא זמן לשיעור.

במחלקה דיברתי לא מעט פעמים על הבזיון, על תחושת הניכור, ועוד לחשוב שזה בה מהמפקדים הדתיים, דווקא החילוניים כן ניסו לעזור, אבל לדתיים הצבא מעל הכל והדת או צרכיי הדת מתחת.

המ"מ כעס על אחד החברים שהתריס בפניו את זה, בסוף קיבלנו 30 דק' ללימוד עצמי על דיני פסח, והנה בא איש עם נועם הליכות, לא כועס לא קובע, לא נלחם מלחמת של תורה, רק מבקש מצבא העם היהודי להעביר שיעור.

אוטובוס מלא באנשים, אני בדרך הבייתה אחריי 17 יום קשים, האיש שיושב על-ידי מצביע על הציצית ושאל 'כולם אצלכם במפד"ל לובשים את זה?' אני מחייך, מפד"ל?! טוב לדעת... אני מסביר שלא כולם אבל יש כאלה שכן, מדקלם מעט מהידוע לי על מהות מצוות ציצית, ואז אנו מדברים על מהות המצוות בכלל, ופתאום השאלה 'ומה תעשה בהתנתקות?' וישר התנצלות כי אסור לי לדבר על זה, אבל אני מסכים לדבר על מהות המהלך; הוא מדבר על החשיבה של ראש-הממשלה, ואני מהרהר בקול על החשיבה של ריבנו של עולם, מה הוא מנסה להראות לנו כאן? למה לקרוע אותנו כך בין הארץ, התורה והעם?

יושב ומדבר עם אבי על קשיי ומחשבותיי, הוא מזדעזע מעצם המחשבה על פגיעה בצבא, בתור חייל ההוא מזדעק אני לא יכול לפעול כנגד הצבא וחשבני למשוגע. אך לי אין גבולות ברורים, אני חייב לחפש את האמת וכיום היא ריקה. הוא מסביר לי שלא אצליח לפעול מהכלא ושלא כך אנצח, אני קורא לזה קרב מאסף, הוא מעדיף לומר שהפסדנו במערכה אבל עוד ננצח במלחמה, ואם אני אשבור את הכלים, אז אין לי שום סיכוי.

שיחה על המנהיגים, למה הם באמת מתכוונים, האם הרבנים גם יגיעו לכלא, האם זה המטרה, ואם כולנו נהייה בכלא מי ישמור על העם.

הוא מביא ראיות מן ההסטוריה שאם היינו מוותרים פעם היינו צריכים לוותר על פחות, אבל העקשנות שלו ודרכי המאבק, סימנו אותנו כקיצוניים שכמעט ויצאו מהחברה, וחבל. אין טעם לרוץ כל הזמן רק על ארץ-ישראל אם בסוף אנו מאבדים את עם-ישראל הוא טוען, ומצטט הוגי דעות שונים להוכיח צדקתו.

הוא מודה לי שכיום אני חי ללא אמת ואין לו פתרון אחר לתת לי, חוץ מלשבת בשקט במקומי, לעבוד טוב, להתקדם יפה, להיות קצין ומפקד, ולשנות לאט מבפנים, זה שהספדנו כאן ניחא רק שלא נפסיד את הכל.

ויש גם הרהור חדש, אולי הכל היה טעות וזה באמת לא תחילת הגאולה כדבריו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל אלא עדיין סוף הגלות כסברתו של האדמו"ר "הרבי" האחרון של חב"ד.

ולסיום שבוע כזה מבלבל יצאתי לפגוש את מו"ר שלי, הוא שמע את טענותיי והבין את כאבי, אך עדיין לא הסכים שצריך לשבור את הכלים, 'אולי ניצור לעצמנו מדינה משלנו' אני טוען, והוא בשלו שזה עדיין לא הזמן, צריך לאגור כוחות ולשמור על הקיים, בשביל זה באנו לחזק את הערים, הוא לא מאמין לכל התחזיות האפוקליפטיות שמפזרים לנו באמצעי התקשורת השונים (משמאל ומימין), עוד יהיה טוב, על המנהיגים הוא מסכים איתי שהם מנהיגים של העבר ואנו דור העתיד אך את הפירות נראה עוד שנים רבות ואת החצי השנה הבאה אני צריך לגמור ואז לישיבה נחזור ובכוחות מחודשים נתפנה לתקן את המעוות כולו.

ולבעיות הפרטיות שהצגתי על הצבא היהודי, גם זה התשועה לא תבוא משם, אלא עלינו מוטל החובה לחנך דור חדש ועוד ייצאו קצינים ציונים-דתיים אמתיים, האמת שלנו עדיין מוסתרת, עדיין מבולבלת אפילו לעצמנו, אבל זה הולך להשתנות, לא בקרוב, כי אם אחריי עבודה ומאמצים מרובים.

אנשים פרטיים עושים כל מיני דברים, אך תשועות ה' עוד תפתיע, אין צורך במעשים פזיזים שרק יפגעו, צריך לחשב כל דבר מתי וכיצד, והרבה סבלנות, כי העם הזה הוא עם מצויין עם כל הלכלוכים שיש בו.

והנה, למרות הקשיים, חוזר לסניף הישן, קבוצה חדשה וצעירה, שרוצה לחיות חיי תורה ועבודה, אנו ניגשים לברר מה וכיצד, השנה ובכלל. ואולי בסוף נפתיע,

כשנגיע...

טוב, יצא לי מעט ארוך- פשוט כל קטע גרר קטע אחר בצורה שלא חשבתי מראש שיקרה, וברור שלא הכל כאן מסוכם ומושלם, אבל אם הצלחת לקרוא עד לפה, אנא הקש\י על 'הוסף תגובה' ואפילו רק חיוך קטן, כדי שאדע, שקטע זה נקרא, אם כי בשבילי הוא נכתב, ובכל-זאת, פרסמתי אותו בגלל ההרגשה, אז בבקשה J