לקוראים הקבועים, סליחה על האיחור בפרסום הפוסט...
זה מתחיל בפסח, שם אנו חוזרים ליציאת מצרים- זמן התהוותנו כעם; ממשיך ליום השואה והגבורה, בו אנו נזכרים באחד מהחורבנות הגדולים שעבר על העם שלנו; ונמשיך ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל עד ליום העצמאות יום תקומת העם מחדש בארצו.
שרשרת תאריכים אלו דילגה על בניין-הבית הראשון וחורבנו (שיבוא רק עוד 4 חודש באב) וכן על השני, על עליות וירידות במהלך הגלות כמו התלמוד-הבבלי ואז האינקויזיציה ומשם איזו התפתחות יהודית מדעית-פילוסופית ושוב נפילה.
כך זה דרכו של העם היהודי, הולך בדרך ללא סוף...
אבל שלושת הנקודות שעומדות מולנו, בסדר שבו אנו פוגשים אותם (כי יום הזכרון לשואה חל גם בי' בטבת), מציב אותנו מהתהוות העם, לשיא השפל (לפי רוב האנשים והדעות), ועד לתקומה ממש...
פילבוקס- מגדל שמירה בגובה של שני קומות וחצי, בצורת עיגול.
הפילבוקס המקורי היה מורכב מהמגדל בלבד ובו היו חיים כארבעה אנשים, שניים מתפצטים ושניים ישנים.
בחלק מהפילבוקסים שנמצאים בשטח מסוכן היה צריך להזמין ליווי (רכב סיור) כל פעם שהיית יוצא לעשות את צרכיך.
כיום הוסיף צה"ל מבנה מרובע עם שירותים, מקלחת, כיור, וחדר שינה עם ארבעה מיטות, שמחובר למגדל העגול, לפילבוקס שכזה קוראים הילטון.
לפילבוקס נשלחים לתקופה שמירה של שבוע-שבועיים ואם צריך אז אולי גם יותר.
אני לא יודע מה הפירוש העביר למלה פילבוקס (fil?!-box).
בין ההכנות לחג, אחריי הנקיונות והבדיקה, אנו מגלים שחסרים לנו מזוזות בפילבוקס, בנוסף לעוד כמה שאלות הלכתיות, אני מתקשר לרב החטמ"ר, הרב מציין פסיקה של הרב הפיקודי שהפילבוקס הוא בעצם כבית האסורים ולכן הוא פטור ממזוזה.
קפיצה קטנה הבייתה, בשבוע שלפניי הסדר, אמא מבקשת לפנות יום למען נקיונות, השנה אני מקבל פטור, ואני ואחי מתחלקים על החדר "שלנו" (שבו משתמשים כל בני הבית למחשב וישן בו אח אחר), יום לאחר מכן אני מנקה גם את העלים של העץ.
בפילבוקס אין את אמא, יש רק אותנו, חבר מזכיר את דבריו של הר' אבינר שאבק זה לא חמץ, קיבלנו פטור מהשיעבוד לנקיונות.
שבת עוד מעט יוצאת, האווירה החברית טובה מאד, וגם המפקד נכנס לחבורה, דיון איך נעשה את הסדר כולם במגדל, או סביב השולחן כאשר כל הזמן יש חילופים עם העמדה, המפקד מכריע שכולם סביב השולחן, 'אבל משהו צריך לשמור' אנו אומרים והוא כממתיק סוד...
ואז כשדמדומי שקיעה מתחילים, הוא מודיע שהוא הולך לישון, כשנסיים להכין את הכל להעיר אותו, והוא יעלה לשמור עד סוף הסדר, לא עזר מה שהשתדלנו לפניו, הוא החליט וכך היה.
היה לי סדר של כשלוש שעות, שבהם עסקתי ביציאת מצריים, עם בני-תורה אחרים והיה ממש מעניין וכיף.
והוא חיכה לנו שם, גם כשביקשנו להחליף, רק בסוף, לאחר כל הישירם והסיפורים, לאחר אכילת אפיקומן, עליתי לשמור.
וגם שם המשכנו בסיפור יציאת מצריים.
למחורת חזרנו לעבוד.
משפט שאמר אחד החברים, שאילו לא הוציאנו ממצרים היינו אנחנו ובניינו ובני בניינו עושים את הסדר בצד השני של הגדר.
יום לאחר מכן,
חוסר תשומת לב,
אוטובוס נכנס,
אני סוגר את השער,
משיאת יוצאת
ולוקחת את השער איתה.
אני עולה למשפט מג"ד,
יוצא אשם!
העונש להעביר על חשיבות השער, על הפיגוע שהיה בפילבוקס ולמצוא פתרונות.
ואז,
אותו מפקד שרק מקודם כתבתי עליו,
אותו מפקד שאני מעריץ ומעריך כמעט מתחילת הטירונות
הודיע שהוא עוזב.
הולך להיות סמל לחיילים אחרים.
ואני נשאר כאן,
עם הקצינים שלי- שאין לי אמון בהם,
שאני לא יודע לאן הם לוקחים אותי ולמה...
לפחות אצלו, גם כשהיה קשה ידעתי שבתור חייל שלו אני בראש מעייניו,
אבל אצלהם המשימה שמעל הכל,
ללא מחשבה וכיוון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
