אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

שלום חברים, מצטער אבח בגלל תקלה טכנית הבלוג לא עודכן עוד אחריי פסח, כך שהיום עלו שלושה פוסטים רציפים, הראשון מפסח, השני  מיום הזכרון לשואה ולגבורה והשלישי מימי השמחה והיגון הרציפים שעברו עלינו, אתם מוזמנים לקרוא, למרות האורך, מומלץ לקרוא בחלקים, סה"כ כ6 עמודי פוליו, אשמח אם תגיבו, הבין אם לא, סה"כ זז סיכום ושיתוף דעות, אז כרצונכם! :)

כל-כך חיכיתי לו, להיות ביום הזכרון על מדים, להבין-אולי...

אפילו התנדבתי להשאר בבסיס.

אך השיניים...

הטיפול נקבע ליום שלישי ב18:30, אחריי שסיימנו לקפל את הבסיס, נשארנו מספר לוחמי גולני לשמירות בסיסיות עד שגבעתי יחליפו אותנו, ב15 יצאתי, מקווה שהגיע יותר מהר וכך גם אצא יותר מהר, צחוק הגורל, אנשים רבים בתור, ואני נכנס לטיפול שורש שאורכה כשעה וחצי רק בשעה היעודה. במהלך הטיפול נכנס החיילת-מזכירה ומזכירה לרופא שב20 יש צפירה וטקס, הוא אומר שעד אז הוא כבר יהיה בחוץ, ושהוא ממהר לטקס בקיבוץ, אז שלא יחכו לו למעטה.

19:50 סיימנו את הטיפול מזל שלא הייתה הרדמה, אני יורד, מחפש את הטקס הצבאי בבסיס החר"פ שבו אני נמצא, קבוצה של חיילים שעומדת בשלשות, דומיה, 'הקהל ידגל את נשקו, דגל שק!' נשמעת הפקודה, השורה הקדמית עם הנשקים עובדים למצב 'דָגֶל' חיילת ממרפאת השיניים מסמנת לי להתקרב, אני חושש בהתחלה, לא מרגיש שייך, לבסוף מוריד את התיק ונעמד בדום ליד שאר החיילים, (הנשק שלי תלוי עליי), הצפירה נשמעת, מחשבות, זכורונות, התחברות עם ההולכים שלא יחזרו, הכרת תודה, מחשבות עלי, אולי גם אני יהיה שם, כמותם.

נגמרת הצפירה, הקצין מודיע שתם הטקס, מוזר אולי היה טקס לפניי הצפירה, הוא מבקש מהחיילים בפשטות לא לעשות רעש, אני יוצא מהבסיס-לבד.

והנה אני שומע מרחוק את קולו של הרב, "האל מלא רחמים" שלו מתנגן במנגינה הידוע, לא רגש אך גם לא סתמיות, זה המיניסטרים, זה החברה, שזוכרת וכואבת, במנגינה שלה, שאליה יכולים להתחבר כולם, ואחר-כך לדבר על המנגינה של הרב, שהיה כזה רגשן ונחמד, כי הוא היה שייך לכולם.

ואני מתחיל ללכת בכיוון הקולות, מחפש, להתחבר, הנה אנשים, הם מכוונים אותי, קול של ילדה שנותנת את הקטע שלה, והנה הנוער העובד והלומד, הם מכינים זרים לקראת מחר, רצון לעזור להם להשתתף, אך אני רואה שיש שם מספיק, מביע את הערכתי וממשיך לעבר הקולות, על במה קטנה עומדים ילדיי בית-הספר השכונתי, על הדשא ההורים, הנואמים הם פולטיקאים מקומיים, אנשיי חינוך, אח שכול, ואב, קטעי שירה רגועה שנכנסת לעומק, ריקוד- ולראשנה מזה זמן רב שאני לא מסתובב באמצע טקס, ריקוד צנוע שמביע משהו, לא ראוותנות, אלא אומנות של אבל. מאחורינו מספר ילדים עושים רעש, אחת עם חלצתנועה של נוער-עובד-ולומד חושבת איך להרגיע אותם, זכרונות שעולים, וכל השכונה ביחד, הפעם מדברים גם על קורבנות פעולות האיבה, העיר ספגה בשנה זאת 4 חללים ושני פיגועים, אנשים מכירים-נזכרים

הטקס ערך יותר משעה, ורוב הזמן הרחבה הייתה מלאה, לבסוף באה התקווה.

וכל הזמן עם מדים וכומתה (חומה), אני חלק מהם, לא מכיר אותם, לא מכיר את הסיפורים הפרטיים, אך השירים אותם שירים, המנגינות אותם מנגינות והכאב אותו כאב; ועם הכאב בא גם ההתחברות והביחד.

כולם מדברים השנה על ה"ביחד" הכל-כך חשוב לנו הזה, כי בשנה זאת מול כל התכניות והפילוגים, היום הזה, היומיים, שמאחדים אותנו חשובים לכולם מכל.

ומלאים תקווה שזה ימשיך הלאה גם למהלך השנה,

אך יודעים שאין סיכוי בשנת הרת גורל זאת,

ולמרות זאת, הביחד הדיי מדומה הזה נחמד להם- נחמד גם לי.

נשלחנו לבתי-קברות צבאיים בארץ, הגעתי לחיפה,יורד בחוף הכרמל, מזג אוויר נח אך קריר, כאילו מכוון הטמפרטורות גם משתתף איתנו ביום הזה, אחרי כחצי שעה מוצא את המקום ואת החבר שחיכה לי שם, בית-העלמין מול בסיס חיל הים, חיילים במדים לבנים בוהקים מסתובבים סביב, הרבה כומתות שבאו לנחם ולהשתתף, כל אחד קיבל קבר, באמצע יש שני אנשים כמשמר כבוד, החילוף מתבצע לפי כללי הטקס, הם נראים כחיילי המשמר הברטים, אבל זה נותן כבוד למקום ולנופלים.

אנחנו הולכים לקברו של שלום, מש"ק מרגמות במסייעת של 13, נפל ביו"כ בהפצצה הראשנה על המוצב שלהם בצפון, מפקד נארץ, גם ממנו ציפו לגדולות, נפל בגיל 21.

מחכים שמשהו יעבור ליד הקבר, ואין,  פתאום מגיע אדם, הוא לא שייך למשפחה, היה עם שלום בפלוגה באותה מלחמה, הוא שמח לשמוע שנשלחנו מגולני, שזוכרים, מדברים על הקרב ההוא, מדברים מעט על שלום, אנחנו ממה שהיה כתוב בדף לוחם, והוא מזכרונות מועטים כי שלום נפל ראשון.

המשפחה כבר לא באה, כנראה מבוגרים מדיי.

משפחה שכולה אחרת, באה מנתניה, הם מזהים אותי ומציעים לי טרמפ, הטקס ממלכתי, מצנע מדבר ראשון ואז גם שַׂם זר מטעם הממשלה, ואז יש זר מהעיר, ומתנועות הנוער, ואנחנו יוצאים חרש, יש לי טרמפ לעיר הולדתי, אל הוריי.

זה היה בית-עלמין גדול, חיפה שקלה יותר מאלף מבניה, גם נתניה, אני גרוע במספרים אבל זה הרבה.

יו"כ הייתה המלחמה הראשנה שבה ניתן מקום לאבל האישי-שהפך לכללי.

לא הכרתי את ישראל באמת, הוא היה בכתה של אחי, דווקא שמעתי עליו הרבה טובות, אך נסיבות המוות שלו, טירון, מסתוריות ביותר, אני לא מרגיש שאני יכול לכתוב, זה כואב לי, עדיין.

טקס השכבה צבאי, עם כל הכללים, המפקד מדבר ומספר ממה שמע רק לאחרונה, ההורים בוכים את כאבם הפרטי, המחנכים מנדבים פרטים, החברה מקריאה מכתב מרגש, קשה, יש מי שמאשים את עצמו, יש מי שאת העולם ויש שרק מספיד.

כאן זה מחוץ לכלל, כאן אנו בכאב הפרטי והוא קשה, בשטח בית-העלמין בנתניה מגיעות עוד משפחות שהטקס הכללי מהבוקר לא הספיק להם, כי מי שמת לנו כחייל, מת להם כקרוב.

מטח של כבוד, כי מי שמת לנו כקרוב מת לעם כחייל,כלוחם.

החברים, רובם על אזרחי, חלקם רק חזרו מבסיסם כואבים, בוכים, מותר לגברים לבכות. מותר ללוחמים קשוחים לבכות כשחברם לחדר הלך ולא ישוב.

לומר את ההלל או שלא...

השאלה הזאת ליוותה אותנו השנה,

התשובה הייתה כן, על הנס שקרה, כי למרות שיש שפל עכשיו ומשהו שנראה כנסיגה בתהליך הגאולה, אנחנו עדיין מודים על מה שהיה בהתחלה, על כך שחזרנו לארצנו, הקמנו מדינה ועוד...

מרן רה"י מדבר על הקושי הגדול בהבנה עם מול ארץ ומנסה להבין את התורה.

מתפללים תפלה חגיגית, שוב אני שמח לפגוש את החברים מהישיבה, לכאן אני שייך, כאן אין בלבול, חוץ מהשאלות היומיומיות הכלליות. שרים את השירים שלנו, הבדיחות שלנו.

אוכלים ממאכלי האברכיות, הישיבה, על רבניה, אברכיה, תלמידיה ואני. כחייל-בוגר-תלמיד ואברך לעתיד.

יוצאים לפארק, לעמישראל, יש במה חסידית, בד"כ זה לא הסגנון שלי, אבל הפעם אני מתחבר, חברים ישנים מנסים לגרור אותי לתוך המעגל אבל אני מתחבר לקצב בצד, אחרים שגם בצד מנסים לרקוד מולי, מוזר ריקוד אינדבדואלי בזוג, הכיצד?!

חבר מהישיבה מחלק סרטים כתומים, תרומה לגוש-קטיף.

ומי לא בא?

דגל ישראל כמעט ונהדר מהאירוע, חברי בנ"ע שבמקום טעונים שהדגלים נעלמו-נגנבו להם, חבל. הדגלים הכתומים מונפים אל-על, ויכוח קל, האם זה שכולם רוקדים סביב דגל כתוב זה מראה שכולם כאילו מסכימים לעניין וכך יש כאן מאין כפייה?

אך לא זה מה שחשוב, באנו לשמוח על עצמאותנו, חברים שאינם בניי המגזר הדתי מצטרפים, הם דיי מהר מבינים את הקצ' הבנות הולכות לצד השני הבנים נשארים אתנו, שרים ביחד היום יומולדת לישראל. 'יחד' סוחף את כולם, וכך כל השירים הקצביים, 'תהא השעה' מרגיע, מזכיר, מתפלל. ו'רחם' שתמיד חיבר את כולם מזכיר לנו את הזמן שבחוץ, שיחכה מחר, שהיה הבוקר.

מסיימים בהתקווה,

ואז מסיימים שוב ב"אני מאמין"

והחברים שרים לבד את המנון התנועה כראוי- כפי שכל-כך היה חסר לי בזמן האחרון. 

בבוקר, שלא לפי התכניות אני נשלח לגוש-קטיף כאחראי הסעה, מוזר, אני צריך להעביר טיול בגוש שאני לא מכיר, יורדים בנווה דקלים, אני שולח אותם לצעדה והולך בעצמי ללמוד בישיבה ששם, שומע אדם שמדבר על העקירה מסיני ומשווה למה שיהיה כאן, אך האנשים שבצעדה לא נראים כמי שבא להלחם, הם באו להנות מיום טיול על החוף היפה הזה, משפצים דירות נטושות ופוגשים חברים, הרבה חברים; היו שם גם אנשים לא דתיים שבאו לראות, להיות חלק, לחשוב.

ובטקס, על הבמה, עומדים הפוליטיקאים, צועקים, מתלהמים, והאנשים שוכבים על הדשא ולא מקשיבים, כי למי יש כוח לזה ביום הזה, באנו להנות ולפגוש, לא באנו כדי להלחם.

לא היום,

מחר,

נחזור.

היום אנחנו עם אחד ומאוחד!

תחי מדינת ישראל!

השלימה...

אמן!