יום שישי, רק סיימנו להכין את האוכל לעמדות, שבת ממש עוד מעט, השמש עומדת לשקוע, ואז אני נפגש עם חברי מהשמירה ותפילין מעטרות את ראשו, ואני נזכר, רצינו ישר כשירדנו ללכת להתפלל, אבל היה את המסדר, ומשם לסדר את העירוב ולבדוק עוד כמה עניינים עם הרב ועם הרס"פ ואז האוכל, ופשוט זה נשכח מזכרוני.
הנחת תפילין בשעת בין ערביים היא תמיד משהו מיוחד- שובר שגרה.
יש פעמים שהיא באה אחריי עצלות של תפלה של בוקר ואז היום עובר והשכחה גוברת ופתאום מגלים שגם פספסנו מנחה, ואז כשנזכרים ופתאום ממהרים וכמובן שמבטיחים שיותר זה לא יקרה, שנחזור לתלם, וזה נותן כנקודה שחורה על הדף, סימן הזהרה.
ופעמים שלמרות הקימה בזמן, מתוך בלבול, או בלהט הויכוח, חיפוש הדרך, או סתם בהתרסה, כבריחה, ואיני מתפלל בבוקר, אך בצנעה, כשהשמש שוקעת, איני יכול לפספס את אותה מצווה שהיא בעצם אחת מהבריתות- מהסימנים ביני לבין בוראי, ושם ההנחה כאומרת מתרצת, לא עזבתי לא סיימתי, אני משאיר פתח לחזור, היום לא יכולתי, אבל מחר יום חדש יבוא.
ויש את אותה פעם, שאותה אנצור לעד, לאחר התוודעות שנמשכה לתוך הליילה לא הצלחתי לעורר עצמי בבוקר, ועד שהגעתי התפלה כבר הסתיימה, והחברים כבר היו מוכנים לצאת עם החומר, אני לא זוכר אפילו אם אספקתי לאכול, אבל החבר שמשך אותי הבטיח שנחזור עד מנחה, שבמנחה אני כבר התפלל חוזר והכל יהיה בסדר, אבל כנראה שפספסנו את המנחה, ואול בעצם הספקתי מנחה אבל שכחתי תפילין, והיום נגמר, ואז במהלך קבלת השבת זה הכה בי כבום...
דווקא באותו יום שבו כעשרה יהודים הניחו את התפילין שלי על-ידי שכחתי להניחם בעצמי.
והבלבול, והשאלה על הדרך, נסיון של הלשכה עשייה כללית-חיצונית לעומת קבלה ולימוד פנימיים, נסיון ללימוד הנסיון שהקב"ה העמיד אותי היום, מה הוא רצה ללמד אותי, לאן עליי להמשיך...
ועכשיו כולם רצים לבית הכנסת ואני נשאר במאזין, לבוש במדי הב' הנקיים, כיתת כוננות, השעון מראה שעוד מעט שקיעה, ראשי מעוטר בתפילין של ראש ועל-ידיי התפילין של יד, מתפלל מנחה אחרת, תפלה חרישית, עם אותם מילים שכתבו חז"ל משכבר הימים ועליהם אני חוזר (או לפחות אמור לחזור) כל יום שלוש פעמים ביום, ועכשיו לתפלה יש ניגון אחר, ניגון של השלמה, של הספק, מודה לקב"ה שהפעם הצליח את דרכי לחבר בין העשייה לכלל החיצוני והשלמת האני הפרטי.
היו צריכים להיות כאן עוד סיפורים מהשבוע, עוד מקומות שבהם הייתי, הפגנות, ישיבה בשעת ערביים בנגמ"ש, תפלת שבת בבסיס ועוד כל מני מחשבות אחרות, נסיונות לברוח.
המצב היום קשה עלי מאד, יושב בשמירה וחושב, לא יכול לשמוע חדשות, לא על רוצח הערבים, לא על התנתקות לא על כלום.
משגע אותי, מאור הלך ולאף-אחד לא אכפת עולם כמנהגו נוהג, ואצלנו יש הסתננות ואסור לנו לפתוח באש כי אלה הפקודות.
אני חייל בצבא ה' לפניי הכל-
אני גם חייל בצבא הגשמי-
אני גם נאמן לערכים ולארץ-ישראל
והכל מתערבב היום.
יצאתי להפנייה ובתחנה המרכזית בבאר-שבע פגשתי חבר'ה מיצהר שחילקו פלאיירים, היה לי עוד שעה פנויה אז הלכתי לחלק ביחד עימם. הייתי על מדים, היו טייסים שנפגעו מזה שאני על מדים מנסה לדבר עימם, אבל כך אני חושב שחייל יהודי צריך להראות- חושב- לא רק ממלא פקודות.
שבוע אחר-כך עוד הפנייה, הפעם ירדתי באופקים פגשתי חברים נדהמים לראות אותי על מדים ובהפגנה, החלפתי לחולצת סוף מסלול הכתומה והשתלבתי כי זה מקומי הטבעי.
שבוע שלישי יוצא הבייתה והולך לתפלה הגדולה בכתל לזעקה לקב"ה, נכנס עם הנשק לרובע המתחדש, ומתבקש ע"י חיילים חוגר כי שמא אני מחבל.
וביום חמישי יום השלושים, הייתי חייב להיות שם איתך, אבל אחר-כך הייתי חייב לנסוע להפגנה על אזרחי סוף-סוף כדי להמשיך.ולומר את הדעה,להמשיך להתפלל.
הפעם האחרונה שדיברתי עם מאור הייתה ביום שישי שלפניי, הרשומה שלו הייתה כתובה בשיחות יוצאות והקפדתי שלא תמחק, אבל יצא ואחריי 21 יום נמחק, בהתחלה הייתי עצוב, אבל אולי זה חלק מהשחרור, חלק מההמשך כי חייבים ללכת. כמו שתמיד שרנו ביחד.
גם ביציאה הזאת כמו בקודמת הלכתי לבקר בקבר, הרגשתי מוכרח, נראה כמה אני אקפיד על זה.
הסרט שמצאתי בהלוויה שלך עדיין מלווה אותי, עדיין הולך איתי, אך אני יודע שגם הוא ייעלם איזה יום.
ועד אז, וגם אחריי, למרות הנסיונות שלא לחשוב עלייך אלא על המשך החיים המסובכים, גם בעשייה למען נתניה, גם בדיבורים על הישיבה, גם בשמירה בנגמ"ש ובהכנות לשבת בסיס, הכל זה בריכה ממך.
חשבתי בתחילת השבוע שאני בורח מהנעשה בעולם-בארץ מאותה "התנתקות" נוראה שקשה לי לבטא את שמה ולא פחות קשה לי לכתוב. ואז גלתי שבעצם אני בורח ממך.
שנתי את הקטגורייה מכתום ללזכרו של מאור.
שלא נשכח ושנמשיך ללכת!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
