אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

שלום חברים,

הקטע הבא הוא מכתב ששלחתי למג"ד שלי, הסיפור בקצרה, מעט לפניי השחרור, במקום לקבל שבוע חפש"ש\רגילה אנשים נשארים לסגור בר"ה, ואנחנו ניסנו לדרוש אותה בשביל להגיע לישיבה לעשרת ימי תשובה, אחריי שלא צלחנו אצל הסגל שלנו פנינו גם לגבוהה מבחוץ ומשם זה יתפתח קבילה, השאר לפניכם.

רפי שלום,

קודם כל עליי לבקש סליחה, בכל המהלך שלנו בשנה האחרונה לא באנו לפגוע באף-אחד ספציפית, אך היו המקרים ובהם אנשים נפגעו מאתנו, קצינים ומפקדים שעבדו איתנו ועקב חוסר הבנות שלנו את המערכת ושלהם את המצב אצלנו, יצאנו מבולבלים ויותר הפרדנו מאשר חברנו- ועל-כך מצר אני.

הבנתי שהגדוד באופן כללי ואתה בתור המפקד באופן פרטי נפגעתם מאד מן ה"קבילה" שנעשתה כלפי הגדוד בנוגע לשבוע חופשה. אני מרגיש צורך לחזור ולהסביר שמצדנו לא הייתה "קבילה" מהצד המשפטי שלה, טעות בכתובת ועוד טעות בהבנה משכו אותנו למקום שלא רצינו להיות בו. אנחנו רק רצינו לברר מה מגיע לנו.

וזאת בדיוק הנקודה, "מגיע לי" צמד מילים שאין לגולנצ'יק בלקסיקון; אותו חירניק- החייל הפשוט העומד יומם וליל על גבולות ארצו, השומר על יישובים מבודדים ובכך מבטיח נוכחות יהודית בא"י, המקיים באופן הכי מופשט את הפסוק "נעשה ונשמע" אין לו זמן לחשוב על עצמו מה מגיע לו ומה לא, הוא כרגע כך כי כך צריך להיות, כי כך קבע המפקד על-פי ההגדרות שמעליו, כי כך החליטה הממשלה היא העם וכך הוא יעשה.

ומי שלא יודע להתאים את עצמו לערכים הממש גבוהים האלה, לא יוכל להמשיך כאן ויפרוש בעצמו מן המערך הלוחם; כי כאן אין כבוד או הערכה, כאן יש רק עבודה קשה שמתמשכת, עד שגם מבלי להבין זאת אתה בעצם מבטל את עצמיות שלך לגמרי למען כלל-עמ"י.

אני מצדיע למפקדיי שעברו איתי, כל קציניי שמרצונם החליטו להוסיף עוד שנה לפחות לשירותם הפעיל, ובראשם מפקדיי הבכירים שממשיכים בתפקידים נוספים בצבא. אני מצדיע לכפיר רס"פ א' ושלומי סמ"ח ושאר הסגל שם מנוב' 02 שלמרות שהם אמורים לצאת לחפש"ש נשארים בתפקידם כי אי אפשר להשאיר את הפלוגה לבד. אלעד לביא, שהתגייס לשירות רגיל, הרגיש צורך לצאת לתקופת מילוי בישיבה, וחזר להיות לוחם פעיל בגדוד ועוד משלים את התקופה שבה הוא לא היה. חננאל ביק שאמר שמגיע לו עוד לפחות 3 רגילות או שלמה שהיה יכול להמשיך ולמשוך גימלים. אך הם לא עשו זאת- הם לא באו ודרשו את המגיע להם; כי הם כשאר לוחמי הגדוד לא יודעים לומר "מגיע לי" גם אם הם ממורמרים על משהו, באיזה מקום זה נעלם כי צריך להמשיך בשגרה, ומי שלא מתאים לו- פורש.

אז מה דפוק אצלי? למה אני לא יכול להיות ביחד איתכם באותה מעלה? למה במשך שירות שהוא רק שליש משירות של כל לוחם רגיל, ועדיין אמרתי כל-הזמן מגיע לי כאן ומגיע לי שם, ואחריי כל מה שנתנו לי כלום לא סיפק אותי ואני רק בקשתי עוד- בצורה שנראית מבחוץ קטנונית משהו.

כנראה שאני פשוט מרגיש לא שייך.

עמדתי השנה בכל מיני מצבים לא נעימים שבהם עליי לדרוש דברים שנראים לי כפשוטים ואף הכרחיים אך למערכת זה היה נראה כעוד דרישה- אוכל רק מסוג מסויים (חלק), בשבת לא עושים כל פעילות כמבצעית אלא רק מה שהכרחי לעכשיו, ולכן לא ממגנים עמדות או מתאמנים בשבת, עצם העובדה שמעל למפקד יש לי רב שהוא יפסוק במקום שאיני בטוח ושלל דוגמאות נוספות.

בנוסף לכל חווינו השנה טראומה לאומית בה אני מרגיש כנבגד על-ידי מדינתי שלי, ממשלתי שלי, וכמובן הצבא שלו אני שותף. ולמרות זה שאני מודה על כך שלא הייתי שותף באופן פעיל, עדיין ההרגשה הכללית היא לא נעימה בכלל.

הייתי רוצה לנסות ולהסביר לך את חושת המחנק שאני מרגיש, מנסה להיות הטוב עם כולם, גם ירוק וגם כתום, מפשר בין דעת הרב למציאות בצבא, וסה"כ דווקא חייל בסדר. אך בעוד וחיצונית בצבא אני ממשיך להיות ממלכתי ולעשות מה שאומרים לי בתוכי אני מרגיש צורך לברוח, לא רוצה להיות שייך למקום שכזה.

על-כן בתקופה האחרונה המשכתי לאט, מצד אחד לא פורש לא עושה מעשה שעלול לפגוע, אך מצד שני גם לא ממש שותף- כמשתדל להיעלם. וכך כשהגיע המועד הזה של עשרת ימי-תשובה כאשר כבר רואים את הישיבה, את התרופה למחלת הנפש שבה אני נמצא ואנו רוצים כבר לצאת לחופשי, ופתאום הרגשנו שמושכים אותנו מכל מיני נקודת וכל מיני טוענות כאשר הטענה המרכזית היא "מה אתם אומרים בכלל מגיע לי" ולכן ממשיכים ביום רודף יום כאשר הסגל מצדו מרגיש שהוא מתחשב- עובדה אנו לא בשמירות אלא בהתנדבויות על-פי רצוננו, אך אנו מרגישים מבוזבזים כי אין לנו מה לעשות כאן אנו רוצים להיות בישיבה.

לנסות ולהסביר את חשיבותה של הישיבה ושל התורה בשבילי, לנסות ולהסביר את משמעותה של א"י, לנסות ולחקור אפילו בתוכי פנימה את כלל המושגים שמנחים אותי אשר שונים לגמרי מהמושגים שלכם, לצערי לא צלחו בין הסגל הקרוב, אולי באמת אם היה נשלח מכתב שכזה לפני-כן (כמו שניסנו אך לא עלה בידנו בגלל בעיות טכניות) היתה נחסכת מאיתנו כל אותה בושה, אולי עדיין לא הייתם מסכימים והמצב היה נשאר אותו מצב, אבל לפחות היינו מדברים ומבינים אחד את השני. אך בצבא לא נוהגים להבין, קודם מבצעים ורק אז שואלים, וכך יצאנו ממורמרים פנינו לגבוה ומשם זה יצא משליטה.

ומכאן כל מה שנשאר לי לומר זה רק תודה רבה, תודה על הנסיון להבין, תודה על זה שהכלתם אותנו בתקופה קשה כזאת, תודה שלא עמדנו בנסיונות יותר מדאי קשים (היו נסיונות שבהם כן נעמדנו חלקנו צלח וחלקנו נגרר- ואמת מארץ תצמח), וסליחה אם נפגעתם, אין לי שום דבר אישי נגד אף-אחד מהגדוד אלא בעיה עקרונית וצורך לומר איזו אמירה, אולי זאת הייתה התשובה שלי לכל המהלך של הזמן האחרון, אקורד הסיום הוא לא נעים בין שניי אנשים שניסו ללכת בין השברים בסיטואציה המטורפת שבה אנו חיים, איך שלמרות כל נסיונות הפיוס שניי הצדדים יצאו מפסידים. אך מכאן צריך לפתוח דרך חדשה.

 אני מבקש ממך שלא תקח זאת באופן אישי, שלא תכעס ושלא תפיל את דעותייך לרעה על כל הציבור, אולי אתה מאוכזב מעט וגם זה לגיטימי, אך אחריי הכל, גם אני צריך להמשיך, אני הולך לרגע, אך בסוף אנחנו חלק מאותו העם, שניי צדדים הפוכים של אותה מטבע, בסוף עוד נתחבר, ועד אז שוב סליחה ותודה.

שיהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת, שנה שבה נזכה לחזור לאמת שלנו-לעצמנו, שנה שבה נזכה ללמוד ולהבין, שנה שבה נתקדם כעם נאחה קרעים, ונמשיך.

נדב J ש. (קוני) מפלוגה א'- בייניש.

מוצקין 43 א'- רעננה.

[email protected]